הטמוס מתייחס למשפחת הטמוסיים Dioscoreaceae)). המשפחה נקראת על שמו של מיודענו דיוסקורידס (Dioscorides), בוטנאי ורופא יווני מראשית הספירה. הוא הראשון שמזכיר בכתביו את הצמח כצמח מאכל. העלים דמויי לב, אבל שלא יטעו אתכם, הטמוס הוא צמח חד-פסיגי וממוקם במקום מכובד במגדיר הצמחים, בין הנרקיסיים לאירוסיים. אם תתרכזו, תוכלו לראות שבהתאם למקובל במערכת החד-פסיגיים העורקים שעל העלים מקבילים ולא מסועפים.

הטמוס הוא מטפס ענוג של החורש, שכורך את גבעולו על צמחים אחרים. העלים דמויי לב, מזכירים בצורתם עלים של מטפסים אחרים, ממשפחות אחרות, כמו הקיסוסית ודלעת הנחש. מעניין אם הצורה היא מקרית או שיש יתרון סביבתי לעלים מחודדים אצל מטפסים. הפרחים בהירים, דהויים משהו, אבל מכילים מספיק צוף כדי למשוך אליהם חרקים מאביקים. לעומת הצניעות של הפרחים, הפירות אדומים ומתגרים, משימתם היא להזמין ציפורים שיאכלו את הפרי ויפיצו את הזרעים. ההשקעה בציפורים היא גדולה. היא דורשת צבעוניות ופרי גדול יחסית, כך גם הגמול שהציפורים מחזירות. ביכולתן לשאת את הזרעים למרחקים, וסביר להניח שישחררו אותם על יד אחד העצים שעליו יחנו, ובכך יגדילו את סיכויי ההצלחה של הטמוס.

מלבד הטמוס המזרחי גדל בארץ המין טמוס מצוי (Tamus communis). שניהם מטפסים של החורש. הסוג טמוס הוא במקורו אירופי. יש עדויות שאכלו אותו בבריטניה ובבלגיה, אך גם בפרס ובצפון אפריקה. לצד המתכונים יש גם אזהרות רעילות לצמח ולמשפחה. יש דברים טובים שכל הזמן מזהירים אותנו מפניהם ועדיין רבים נמשכים אליהם, אולי זה עוד אחד. כמו מינים אחרים החשודים ברעילות, גם הטמוס משמש ברפואה העממית. הוא מומלץ כמזור לסדרה של מחלות נשים, וכן לבעיות במערכת השתן.

אני אכלתי קצות ענפים, תימורות (tips), ומצאתי עדויות שאוכלים גם את הפקעות הטמונות באדמה. כיוון שהטמוס חשוד כרעיל, הוא נאכל רק לאחר בישול. יש המלצה להרתיח, להחליף את המים, ורק אז להמשיך בבישול. אני קיצרתי את התהליך ורק הקפצתי אותו, אתם תבחרו את צורת הבישול לפי מידת הסיכון האישית שאתם נוטים לקחת. הגבעולים הצעירים נאכלים גם כתחליף לאספרגוס, בתוספת בצל הם מתבלים חביתה, והם גם מבושלים עם רוטב עגבניות או כתוספת למרק. עדיין אוכלים אותם מי שמחוברים לטבע - בטורקיה, בספרד, בכרתים ובסלובקיה וקרואטיה. אני מצאתי אותם מטפסים על עץ החרוב הזקן שבקצה החצר שלי, על כן הדרך עד למטבח הייתה קצרה.