השורשים של היבלית הם צרה צרורה, אף פעם אי אפשר להיפטר מהם לגמרי. בחקלאות מודרנית מרעילים את כל השטח כדי לכלותם. אני מטפחת את הגינה שלי כבר 20 שנה, ובשתי פינות שבהן היו צמחי יבלית, "ירושה" מהדיירים הקודמים שלא פיתחו גינה, עדיין נשארו צמחי יבלית. אני עוקרת אותם, והם מתחדשים מהגבעולים, הם קני השורש החבויים מתחת לסלעים. אני רואה בזה הישג שהם לא פלשו לשטחים נוספים, וכאשר אני עוקרת את צמחי היבלית אני תמיד מקפידה להרחיק אותם מהחצר במהירות. אין ספק שמדובר באחד מצמחי הדגן (Poaceae) האגרסיביים ביותר שהכירה האנושות.

המפגשים שלנו עם היבלית הם בעיקר בשולי שדות, במיוחד כאלו שמושקים בקיץ, אבל היבלית היא צמח בר טבעי לאזורנו. במקור היא כנראה צמח של מלחות רטובות, שכמו מינים נוספים של צמחי מלחות שחובבים חום ומים פלש לשולי השדות, ומשולי השדות אף חדר פנימה. התפוצה שלה כמעט בכל הארץ. על העלים של היבלית יש בלוטות להפרשת מלח. נוכחות הבלוטות מחזקת את התיאוריה בדבר המוצא שלה במלחות, ובעת הצורך היא אכן משתמשת בבלוטות לשיפור מאזן המלחים בצמח.

התפרחת של היבלית היא בעלת כמה צירים, לרוב שלושה עד חמישה, אך לפעמים יותר. על כל ציר יושבות שיבוליות, ה"פרחים" של משפחת הדגניים. למרות התפוצה הרבה והעקשנית של הצמח הוא לא מצטיין ביצירת זרעים. בשיעורי הבוטניקה למדתי שהפרחים בארץ עקרים, כיוון שיש להם חוסר סבילות עצמית, וצריך שתי קבוצות לפחות להבטיח הפריה יעילה. במקומות אחרים בעולם היבלית מבשילה זרעים. באתר שמוכר זרעים של צמחי בר מהארץ מצאתי שמוכרים זרעי יבלית בחמישה שקלים. התייעצתי עם כמה מידידיי הבוטנאים, וגם הם לא ידעו וביקשו אותי שאשתף אותם בתשובה כשאמצא אותה. קראתי לעזרתי את פרופ' חיים קיגל, והוא אכן נחלץ לעזרתי והעשיר אותי במידע, ועל כך תודתי מסורה לו. לדבריו, היבלית המצויה היא מין מאוד הטרוגני. בישראל יש אוכלוסיות שפורחות ומייצרות זרעים, ואחרות פורחות אך לא מייצרות זרעים. למיטב זיכרונו קיים גרדיאנט ביכולת ייצור זרעים בהתאם למפל הגשמים/צחיחות.

קני השורש הם למעשה גבעולים שמפני שהם חבויים מתחת לפני האדמה נטלו על עצמם למלא את המשימות שאנחנו רגילים לראות את השורש ממלא. הם מצמיחים שורשים מדומים וגם אוגרים בתוכם מזון. היכולת הווגטטיבית הגבוהה היא שמאפשרת להם לחזור לחיים, גם כאשר הצמחים שממעל נעקרים פעם אחרי פעם. מי שעמל בעישוב יבלית מכיר אותם היטב, ואכן השורשים הלבנים מכילים עמילן וטובים למאכל. במצב של עוני (שאולי נגרם מפלישת היבלית לשדות) אפשר לייבש אותם ולטחון לאפיית לחם, רצוי כתוספת לקמח חיטה ולא כקמח עיקרי. כך וכך העמילן שבהם משביע.