פרי האדמה
הסוג יינית משתייך למשפחת הסוככיים (Umbelliferae), הקשה להגדרה ומשופעת המינים. רבים מהפרחים הם בעלי סוככים לבנים, והם דומים זה לזה במראם גם בעיני בוטנאים מנוסים. חלק מהפרטים של המשפחה טובים מאוד למאכל והם האבות התרבותיים של מינים חשובים כמו הגזר והפטרוזיליה, אבל במשפחה יש גם מינים רעילים ולא טעימים. יש לוודא את ההגדרה לפני שטועמים צמחים בעלי עלים גזורים וסוככים לבנים. לסוג יינית סוככים במבנה מיוחד, תפרחת דו-קומתית. הסוככים מתפצלים בבסיסם (עטופים מתחל דמוי חרוז) ומתפצלים שוב בגובה. צריך להתבונן בהם פעם אחת, ואז זוכרים.
הסוג יינית גדל בישראל בבתי גידול לחים. למשל, את היינית החרוזה (Oenanthe prolifera) מצאתי באחו בנימינה, וזכורים לי פרטים מאזור הביצות, דרומית לתחנת הרכבת של חדרה. הסוג אינו נפוץ ביותר, אבל שווה להשקיע בחיפושים, כי הסוככים מרהיבים במבנה המורכב שלהם. אף שהיינית נראית צמח חד-שנתי היא לעיתים דו-שנתית או רב-שנתית. במשך כמה שנים הצמח אוגר מזון עד שהוא פורח, ולרוב לאחר שהשלים את מטלת הפריחה הוא מסיים את מחזור חייו.
ואם תהיתם על משמעות השם, פירוש השם העברי והלטיני (Oenanthe) הוא שריגי הגפן, בשל ריח היין של הפרחים. אז לא מכינים ממנו יין אלא נזכרים בו כשמריחים את התפרחות. בכמה מקומות מופיע השם העממי של היינית כפטרוזיליית השדה (meadow parsley), כינוי שדבק בכמה מינים של יינית.
בישראל גדלים בר ארבעה מינים: יינית חרוזה (Oenanthe prolifera), יינית כמנונית (Oenanthe pimpinelloides), יינית בינונית (Oenanthe silaifolia) ויינית נבובה (Oenanthe fistulosa). יינית חרוזה היא המין הנפוץ ביותר בישראל, ושאר המינים נדירים כנדירותם של מקווי המים הטבעיים, שהולכת ומתגברת. בעולם מצויים מינים נוספים.
בספרות נזכרת יינית כמנונית כצמח מאכל. דבי (Dewey, C., 1840) מתאר אותה מאמריקה, והיא נפוצה מאוד באירופה. במקורות שונים נזכרים גם מינים אחרים שמשמשים למאכל: Oenanthe peucidanifolia, Oenanthe javanica, Oenanthe sarmentosa. חלקי הצמח הנאכלים הם בעיקר עלים צעירים וגבעולים טריים או מבושלים, ולעיתים גם השורשים והזרעים (קל לאסוף את הזרעים כיוון שאינם נפרדים ומתפזרים). מיני היינית משמשים בסלטים או בתבשילים, ובעיקר ממליצים על היינית כתוספת למרק. הטעם מזכיר גזר או פטרוזיליה, וזה לא מפתיע בהתחשב בייחוס. העלים עשירים בחלבונים, במינרלים ובוויטמינים (בוצעה אנליזה והדברים נבדקו כך שזו לא סתם המלצה). ביפן נהוג לאדות את הגבעולים, ובאזורים שבהם נהוג לאכול אותם הם נחשבים למעדן.
יינית
סוככיים
הסוג יינית משתייך למשפחת הסוככיים (Umbelliferae), הקשה להגדרה ומשופעת המינים. רבים מהפרחים הם בעלי סוככים לבנים, והם דומים זה לזה במראם גם בעיני בוטנאים מנוסים. חלק מהפרטים של המשפחה טובים מאוד למאכל והם האבות התרבותיים של מינים חשובים כמו הגזר והפטרוזיליה, אבל במשפחה יש גם מינים רעילים ולא טעימים. יש לוודא את ההגדרה לפני שטועמים צמחים בעלי עלים גזורים וסוככים לבנים. לסוג יינית סוככים במבנה מיוחד, תפרחת דו-קומתית. הסוככים מתפצלים בבסיסם (עטופים מתחל דמוי חרוז) ומתפצלים שוב בגובה. צריך להתבונן בהם פעם אחת, ואז זוכרים.
הסוג יינית גדל בישראל בבתי גידול לחים. למשל, את היינית החרוזה (Oenanthe prolifera) מצאתי באחו בנימינה, וזכורים לי פרטים מאזור הביצות, דרומית לתחנת הרכבת של חדרה. הסוג אינו נפוץ ביותר, אבל שווה להשקיע בחיפושים, כי הסוככים מרהיבים במבנה המורכב שלהם. אף שהיינית נראית צמח חד-שנתי היא לעיתים דו-שנתית או רב-שנתית. במשך כמה שנים הצמח אוגר מזון עד שהוא פורח, ולרוב לאחר שהשלים את מטלת הפריחה הוא מסיים את מחזור חייו.
ואם תהיתם על משמעות השם, פירוש השם העברי והלטיני (Oenanthe) הוא שריגי הגפן, בשל ריח היין של הפרחים. אז לא מכינים ממנו יין אלא נזכרים בו כשמריחים את התפרחות. בכמה מקומות מופיע השם העממי של היינית כפטרוזיליית השדה (meadow parsley), כינוי שדבק בכמה מינים של יינית.
בישראל גדלים בר ארבעה מינים: יינית חרוזה (Oenanthe prolifera), יינית כמנונית (Oenanthe pimpinelloides), יינית בינונית (Oenanthe silaifolia) ויינית נבובה (Oenanthe fistulosa). יינית חרוזה היא המין הנפוץ ביותר בישראל, ושאר המינים נדירים כנדירותם של מקווי המים הטבעיים, שהולכת ומתגברת. בעולם מצויים מינים נוספים.
בספרות נזכרת יינית כמנונית כצמח מאכל. דבי (Dewey, C., 1840) מתאר אותה מאמריקה, והיא נפוצה מאוד באירופה. במקורות שונים נזכרים גם מינים אחרים שמשמשים למאכל: Oenanthe peucidanifolia, Oenanthe javanica, Oenanthe sarmentosa. חלקי הצמח הנאכלים הם בעיקר עלים צעירים וגבעולים טריים או מבושלים, ולעיתים גם השורשים והזרעים (קל לאסוף את הזרעים כיוון שאינם נפרדים ומתפזרים). מיני היינית משמשים בסלטים או בתבשילים, ובעיקר ממליצים על היינית כתוספת למרק. הטעם מזכיר גזר או פטרוזיליה, וזה לא מפתיע בהתחשב בייחוס. העלים עשירים בחלבונים, במינרלים ובוויטמינים (בוצעה אנליזה והדברים נבדקו כך שזו לא סתם המלצה). ביפן נהוג לאדות את הגבעולים, ובאזורים שבהם נהוג לאכול אותם הם נחשבים למעדן.
מרק מיינית
