ימלוח פגום הוא שיח מדברי שחודר מדי פעם גם למקומות לחים יותר. הוא ממשפחת הזוגניים (Zygophyllaceae), משפחה מדברית ביסודה שהעלים שלה מופיעים בזוגות, לרוב זוג עלעלים שמתפצלים מבסיסם, אבל לא אצל כולם. זו לא משפחה "טובה", כיוון שהמינים נבדלים זה מזה בהופעה שלהם ולרוב קשה לדמיין שהם בני אותה משפחה. יש גם הצעות להפריד את המשפחה לכמה משפחות (חמש), ואת הימלוח הציעו לייחס למשפחה משלו - משפחת הימלוחיים. הסוגים הנמנים עם הזוגניים ומתאימים למאכל הם: השבר הלבן – חשוד בסמים, חשוד ברעילות, אבל מהזרעים שלו מכינים קפה; הקוטב - שלו עלים המתאימים לבישול קציצות; הזקום - שלו כמו לימלוח פירות. הגמלים אוכלים את הפגוניה, אבל בשבילנו היא קוצנית מדיי ועל כן לא טעמנו.

הפירות הבשלים של הימלוח נאכלים, ואני אשתמש בהם כדי להעלות בעיה שמטרידה אותי מזה זמן רב. אני מבינה למה העלים (הרדוף הנחלים) והזרעים (קיקיון) של צמחים מסוימים רעילים מדי פעם, הצמח לא מעוניין שיאכלו אותם, אבל מה ההיגיון האקולוגי ברעילות של הפירות? ובעיקר של הענבה - אותה ציפה מתקתקה וצבעונית שמקיפה את הזרעים, אדומה או שחורה, הרי תפקידה העיקרי וההתאמה שלה הם למשוך את הציפורים שיפיצו את הפרי למרחק. אם הן יורעלו, יקבלו כאב בטן או שלשול ואף ימותו, הן ילמדו להתרחק מהצמח הזה ולא להפיץ אותו. האם יכול להיות פרי שהוא גם מתוק וגם רעיל? אין לי תשובה סופית לשאלה. יש תיאורים בספרות על צמחים שהפירות שלהם רעילים אבל לעיתים הכותבים לא מבדילים בין פירות לזרעים, ולפעמים כתוב שכל חלקי הצמח רעילים. בכמה מקרים אכלתי צמחים שהיו עליהם דיווחים סותרים. במקום אחד דיווחו על רעילות ובמקום אחר על התאמה למאכל (כלך, שרביטן), ונשארתי בחיים. כיוון שהבדיקה מסוכנת, ולרובנו אכילת פירות בר היא קוריוז נחמד ולא שאלת חיים, כנראה יישארו עוד שאלות פתוחות.

הימלוח במקורו הוא צמח מלחות. הוא מכיל כמות גדולה יחסית של אשלגן, ועל כן בעבר השתמשו באפר שלו להכנת סבונים. שריד לשימוש הזה מצוי בשמו הלטיני של הימלוח, ויש הסוברים ש"נתר" במקורותינו מתייחס גם הוא לימלוח פגום או לאפר שלו.

שימוש נוסף של הימלוח, בעיקר בצמיחה הצעירה, הוא למאכל; גמלים, עיזים מדבריות, צבאים ופסמונים ניזונים ממנו בהרבה מקומות בעולם. לנו נותרו הפירות, זכות השמורה למי שיש לו הרבה סבלנות ללקט אותם מהשיח, למשל לרועים של העדר שמחכים עד שזה ישבע ויוכלו לחזור הביתה.