ינבוט השדה נמנה עם משפחת המימוזיים (Mimosaceae), משפחה של עצים ושיחים בעלי עלים מורכבים מנוצים. יש למשפחה כמה נציגים בצמחיית הבר של ישראל ובגינות הנוי. הסוג החשוב ביותר הוא השיטה, עצים הגדלים בדרום הארץ ששימשו לבניית בית המקדש. בבתי גידול רבים מהווה השיטה עץ מרכזי ושליט. מינים רבים שמקורם לא כאן פלשו לבר ונפוצים בשנים האחרונות, ביניהם שיטת המשוכות ושיטה כחלחלה. בסוג ינבוט יש כ-40 מינים, רבים מהם עצים ורבים גדלים בדרום אמריקה הטרופית.

הינבוט שייך לקטגוריה של עשבים רעים, ואם לעיתים מוענק השם הזה לצמחים עדינים הגדלים בשולי השדות, הרי שהינבוט הרוויח את השם שלו ביושר. הוא נובט בכל מקום (מכאן שמו), הוא קוצני, רב-שנתי, ולאחר שהוא משתלט על חלקת שדה קשה מאוד להיפטר ממנו. השורשים שלו חודרים לעומק של כמה מטרים בקרקע, וככל שעמלים במעדר ובטורייה, תמיד נשאר לו שריד שממנו הוא יוכל להתחדש. הצמח מתחדש גם מזרעים וגם מגדילה וגטטיבית, ואותו פרט יכול להשתלט ולהצמיח ייחורים על פני שדה שלם. אכן עשב רע.

המין שלנו, ינבוט השדה, הוא המין היחיד מהסוג ינבוט שגדל אצלנו. לרוב זהו שיח נמוך שגובהו אינו עולה על חצי מטר, אולם בתנאים אידיאליים של מים וחום, כמו למשל בגאון הירדן, הצמח מטפס ומגיע לגובה ארבעה מ'. ההופעה של שיבולת הפריחה ובעקבותיה יצירת הזרעים מתרחשות בקיץ - שריד למוצאו הטרופי - עונה שבה כל הצמחים בשדות משוועים למים והמאביקים כמהים לפרחים ולצוף. התפרחות יפות וריחניות ומושכות אליהן הרבה מאוד מאביקים. אלו עוזרים להבשלת הפירות ולהפצת הזרעים היעילה. הפירות אינם בעלי צורה שגרתית וסימטרית אלא גדלים ומתנפחים ומזכירים עפץ בצורתם. צבעם נע מוורוד-כתום בהיר ועד סגול כהה עז, והם מכילים לרוב זרע או שניים בלבד.

הפירות של ינבוט השדה מכילים עמילן ואינם מתאימים כחטיף לאכילה בשדה, אבל אם החלטתם בכל זאת לאכול כדאי שתהיו רעבים, וגם אז, עדיף לקלות את הפירות במדורה, או פחות רומנטי – בתנור, תהליך המשפר את טעמם. יש עדויות רבות לכך שפרי של מינים אחרים של הינבוט נאכל על ידי האינדיאנים. מספרים על מין מסוים – Prosopis dulcis, בעל פירות מתוקים, שהאינדיאנים הציעו ללבנים להתכבד בפריו וקיבלו נזיפה, כיוון שהללו סברו שהם מציעים להם פקעת של כותנה ומתבדחים על חשבונם. האינדיאנים גם נהגו לייבש את הפירות בשמש, וכך לשמר אותם. גם בקניה נאכל מין של ינבוט ארוך תרמילים – Prosopis juliflora. הוא אומנם אינו מין מקורי אלא פולש מאמריקה, אבל הוא נפוץ מאוד, ועל כן לימדו נציגי האו"ם את המקומיים לאכול את תרמיליו ולהכין צ'פטה מהקמח שמייצרים מהפירות. ינבוט ארוך תרמילים ידוע בערכו התזונתי. במקסיקו נמצאו עדויות ארכיאולוגיות שכבר לפני 5,000 שנה אכלו אותו.

למתכון הזה ניגשתי בזהירות, כי נתקלתי בהרבה הערות על הפירות של הינבוט, כגון "הפירות נאכלים בשעת דחק", שלא החמיאו לו מדיי. טעמתי את הפירות והרגשתי את טעם הטאנינים, טעם הבוסר של הפירות שאינם מעוניינים שיאכלו אותם טרם זמנם – אפיצות. קודם לאפייה בישלתי במשך כחמש דקות, אך גם אחרי הבישול טעמם לא היה מזהיר. אבל בגמר התהליך הייתה לי מנה אחרונה טובה למדיי כדי להגיש לשולחן, שילוב בין טעם העמילן והארומה של הפירות המצופים בדבש. ואם הפרי האפוי בדבש מתוק לכם מדיי, אתם יכולים לאכול אותו גם כתוספת ליוגורט.