חביבה עליי היערה שבתי הבכורה קרויה על שמה. היא נולדה עטורה שערות בצבע דבש, ועל הדשא שלפני הפגייה שבה אושפזה קידמו את פניי פרחי יערה... שמו העממי של הצמח, בעברית ובלטינית, קשור בדבש (Honeysuckle).

מבני משפחת היערתיים (Caprifoliaceae) שגדלים כאן הם היערה והמורן, שניהם מטפסים בהירי פרחים, וככאלה הם פורחים כשהם מגיעים לאור ומזמינים רפרפי לילה, דבורים וציפורים. מינים נוספים מהמשפחה נדירים יותר. צמחי היערה והמורן חביבים על הגננים ומשמשים בגינות, גם מיני הבר שלנו וגם מינים מיובאים. אין ספק שלתפוצה הרבה של היערה בגינות יש תפקיד חשוב בתפוצה של הצופית, אותה ציפור עדינה שמשמחת לבבות בגינות הנוי הפורחות.

צינור הכותרת הארוך של היערה לא מאפשר לדבורים להגיע לצוף, ואלו מהן שאינן רוצות להסתפק באבקה למדו לחכות לצופיות, שגם הן מתעצלות לעיתים לבוא לפרח מלפנים בדרך הרצופה אבקנים, ומחוררות את בסיס הכותרת. דבורים מסוימות למדו לארוב להן ולגנוב מהצוף מבלי להאביק, בבחינת גונב מגנב פטור.

מי שמחפש את היערה בתנ"ך ימצא אותה בספר שמואל א, בפרק י"ד, בסיפור הדרמתי של יונתן שלא שמע את קללת אביו: "ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב", ובעת הקרב עם הפלשתים טעם מיערת הדבש ועמד להיות מוצא להורג. היערה שטעם ממנה היא לא הצמח אלא חלת הדבש שעל שמה קרויה היערה בעברית.

בעלי נפש רומנטית (כולנו) המשוטטים בערב בחוצות מכירים את התופעה. ברגע מסוים מתמלא האוויר ניחוח, גלי ריח משכרים הנישאים באוויר. לעיתים קרובות הם מובילים לצמחי היערה. היערה פורחת לפנות ערב ומזמינה את המאביקים, בעיקר רפרפים, אך גם דבורים, לבקר אצלה. בלילה הראשון הפרחים לבנים, צחורים ככלה ביום חופתה, ואחרי "ליל הכלולות" הפרחים משנים את צבעם מלבן לצהבהב. בחלק מהמינים לפרחים גוון ורדרד. לפי צבע הפרח אפשר לדעת את גילו והאפשרויות הן בן יום או בן יומיים.

מבין המינים הרבים של היערה, 180 במספר, כמעט כולם מתאימים במשהו למאכל. בשום מקום היערה אינה צמח מאכל חשוב, אלא משמשת כצמח נוי שאפשר לאכול מפריו. הילדים מוצצים את הפרחים, מקווים לטעם הצוף (לעיתים רחוקות גם מבוגרים), והפירות נאכלים, אם כי הם לא מאלו שקשה לאסוף אותם כיוון שהם מרירים מעט. לאחר שהם מבושלים לריבה המרירות כמעט נעלמת, ומה שנשאר הופך לארומה. מהפרחים הריחניים מכינים תה. ואני חשבתי על תה של שעה ארבע ולחם בריבה. שניהם כמעט נעלמו מהעולם, אבל בימים שהעובדים (הקיבוצניקים) היו מגיעים בשעה ארבע הביתה מהעבודה היה לארוחה הזאת מקום חשוב. אוספים פרחי יערה ומייבשים אותם. מעלי הכותרת היבשים חולטים תה וממתיקים בדבש או בריבה שמכינים מהפירות.