היקינתון המזרחי הוא צמח פיוטי, יפה להפליא ונדיר ביותר. אולי יופיו היה לו בעוכריו, שכן הוא מהווה אב תרבותי לקבוצה מפוארת של צמחי תרבות. מזה כ-500 שנה שהצמח מבוית, הרבה מאוד לצמח נוי. משפחת השושניים (Liliaceae) אוגרת חומרי תשמורת בבצל תת-קרקעי. יקינתון מזרחי הוא צמח מוגן על פי חוק בישראל, וזה לא חס וחלילה שמישהו חושב שנעקור את היקינתון כדי לטעום, אפילו לא כדי לצלם את הבצלים.

הבצל, להזכירנו, הוא איבר תת-קרקעי אוגר, ואף על פי שהוא מצוי מתחת לפני הקרקע הוא אינו שורש אלא עיקרו עלים. העלים העסיסיים של הבצל יושבים על גבעול מקוצר שמצוי בבסיס הצמח. הוא עשוי פרקים ומפרקים, ומבחינים בו בדורי הגדילה של עלי הבצל. החשדנים מוזמנים לבדוק. במקרים רבים העלים המהווים את הבצל מציצים מעל לפני הקרקע כעלים רגילים, אבל גם כשהחלק העל-אדמתי סיים את תפקידו עדיין נשארים בחלק הטמון חומרי התשמורת שהוא אגר.

חוסר מנוחה תוקף אותי בחודש פברואר, ולא רק בגלל יום הולדתי אלא גם מפני שצריך בחודש הזה לארוב לשבת יפה, ולצאת לארבל לחזות ביקינתונים. כל אחד והמקום הסודי שלו; יש הצופים בהם במירון ויש במורדות החרמון. אם נעזוב את גבולות הארץ הוא מצוי בטורקיה, בסוריה ובלבנון, שם הוא פחות נדיר, אבל לא פחות יפה. ואגב, 7 במרס הוא יום היקינתון העולמי.

היקינתונים אומנם בויתו בגלל יופיים, אבל בשל ריחם גידלו אותם בצרפת לתעשיית הבושם. כיום מסנתזים את חומר הריח של היקינתון (phenylacetaldehyde) באופן סינתטי; יותר זול, יותר שומר טבע, יותר אחיד.

ליוונים יש כמובן סיפור מיתולוגי רווי דם. אפולו וזאוס התחרו על ליבו של צעיר יפהפה, יקינתון, ששניהם העריצו. אפולו לימד אותו את אומנות זריקת הדיסק, וזאוס התקנא, הגביר את הרוחות המערביות שהוא אחראי להן, והדיסקוס פגע בראשו של יקינתון והוא נפל שדוד, שותת דם, ומטיפות דמו צמח הפרח.

הבצלים מעט מרירים (כך אומרים), אבל המרירות מתפוגגת בבישול בדומה לבצלים של הנרקיסים. הם מתאימים לבישול, עם שור הבר או הלווייתן. בכמה מקומות מצאתי אזהרות מפני אכילה של הבצלים, שמכילים אלקלואידים, ועל כן הם רעילים אם אוכלים כמויות גדולות מהם. הפרחים והניצנים מוחמצים בחומץ, מתכון פחות אטרקטיבי, אבל העזתי לנסות כמה פרחים מבצל תרבותי ששתלתי בגינתי. טעם החומץ משתלט.