הכדן הוא פרח בצל לא גדול, ממשפחת השושניים (Liliaceae). שלושה מינים גדלים בישראל מתוך כמה עשרות מינים בעולם, וכדי שלא יחושו בדידות אפשר לצרף אליהם גם את בני הסוג זמזומית שקרובים אליהם בצורה ובדרך החיים. מתוך כמה עשרות המינים של כדנים הגדלים בעולם יש מינים אחדים בעלי פרחים גדולים יותר, המשמשים בגינות כצמחי נוי. הרבה ממיני הגיאופיטים של משפחת השושניים חדרו לגינות בקלות רבה ובלי כל צורך באקלום וביות, שכן זו משפחה של פרחים יפים מאוד.

מקור השם כדן הוא בצורת הפרח. עלי הכותרת מאוחים ומצטררים לקראת הקצה, ויוצרים צורה שמזכירה כד, כד חרס אם תרצו. הפרחים ערוכים בתפרחות, ואלה צפופות וסגולות, מושכות את תשומת ליבנו ואת תשומת ליבם של המאביקים. הצבע הסגול מצוי, אולם בנוף של הפרחים שלנו הוא נפוץ פחות מן הצהוב, האדום או אפילו הלבן, עוד מוקד עניין לפרח.

נזכיר כאן גם את הכדן הסגול (Muscari commutatum) ואת הכדן קטן הפרחים (Muscari parviflorum), שבלשון העם נקרא אצלנו פעמוני גשם, כיוון שהוא פורח בסתיו רגע לפני או רגע אחרי הגשם הראשון. הוא נפוץ אפילו יותר מן הכדן הסגול, אבל הוא זעיר ואין הרבה מה לאכול אצלו. אחרון חביב כדן נאה (Muscari pulchellum), מרשים מאוד בצבעיו אולם קצת פחות נפוץ אצלנו ונפוץ יותר באירופה.

הכדנים הם צמחים קטנים יחסית, ועל כן אין הרבה מה לאכול בבצל שלהם, אבל כיוון שהם גדלים בדרך כלל בצפיפות גבוהה יחסית, קל לאסוף כמות של בצלצלים קטנים. לא שאני ממליצה להשמיד אוכלוסיות של כדן על ידי איסוף מאסיבי, אבל באירופה יש הרבה מקומות שבהם ניתן לאסוף אותו ללא חשש. בעולם אחר שבו יש הרבה שטחי בר טבעיים והאנשים מלקטים את מזונם מהטבע, זה מה שהיינו עושים.

כמה מילים על בצלים. הבצל הוא איבר תת-קרקעי אוגר. ולמה לאגור? הצמחים מתחילים את חייהם בצימוח של עלים, שבעזרת פחמן דו-חמצני מהאוויר ומים שהם מקבלים מהשורשים מייצרים סוכרים בתהליך הפוטוסינתזה. הסוכרים האלו משמשים אותם כמקור אנרגיה וכמקור בניין להגדלת גופם. מינים אחדים, ביניהם הכדן שפורח לפני הגשם, ניזונים מהמזון שאגרו קודם לכן, שכן העמדת עמוד תפרחת עטור צבעים וצוף דורשת השקעה אדירה של אנרגיה מצידם של הצמחים.

לא רק אנחנו אלא גם בעלי החיים: צבאים, עיזים, ארנבונים, מכרסמים וחרקים, כולם מחפשים משהו לאכול בטבע, וכל אחד שמח למצוא עמילן מרוכז בצמחים ולאכול אותו. הצמחים מצידם מפרנסים את העולם בחומרים שהם מייצרים, אבל גם הנדיבות שלהם מוגבלת. לעיתים קרובות הם מנסים לשמור לעצמם בלבד את המזון שאגרו, ואחת הדרכים היא לשמור את החומרים בבצל. בצל הוא למעשה חלקם התחתון של עלים מעובים, העתירים בחומרי תשמורת. לרוב הבצל נשמר מתחת לפני הקרקע ובכך מורחק מהישג רגלם של רוב האוכלים הפוטנציאליים. לעיתים קרובות הבצלים מכילים חומרים חריפים שגורמים למי שלא אוהב אותם לא לאכול או לפחות להוריד את הכמויות הנאכלות. ואנחנו, שלרשותנו עומדים אתי החפירה, האש וכלי הבישול, יכולים ליהנות מכל העולמות.

המתכון המובא הוא של דיוסקורידוס מנאפולי (Naples Dioscurides). אני טעמתי בצלצול אחד ואני סומכת על יותר מ-1,000 שנות ניסיונן של טבחיות יווניות ואיטלקיות שהמתכון עובד: מרתיחים את הבצלצולים עד שהם מתרככים ומתבלים במעט חומץ. מתכון נוסף וקצת פחות אלים הוא לקטוף את הפרחים ולטגן אותם בחביתה.