כליל החורש הוא אחד העצים המרהיבים ביופיים בנוף של ישראל. משפחתו, משפחת הכליליים (Caesalpiniaceae), תרמה לנו עץ נוסף, חשוב גם הוא בנוף של ישראל, החרוב. לשניהם תכונה משותפת המעידה על מוצאם הטרופי ועל המאביקים בבית גידולם המקורי - הפריחה יושבת על הגזע ועל ענפים בוגרים. מיקום הפריחה הוא לא כמקובל - בין הענפים הצעירים ובין העלים.

מיקום הפריחה מאפשר לבעלי חיים גדולים יחסית להתקרב אל הפרחים וללגום צוף, ביניהם הצופיות, אותן ציפורי שיר המבהיקות בצבעי מתכת (הזכר), המבקרות את כליל החורש בשקיקה. מקובל שאוכלוסיית כליל החורש של הכרמל הייתה גורם מכריע במעבר של הצופית, שעד לפני פחות מ-100 שנה הייתה ציפור נדירה של נאות מדבר שעל גדות ים המלח, אל הגינות שלנו. אלמלא היה מדובר בציפור כה חביבה היינו כותבים על מין פולש אגרסיבי.

הפריחה של כליל החורש מקדימה את העלים, וזו אחת הסיבות לצבעה הבוהק בחורש. לאחר שהפרחים הוורודים נושרים, מתפנה העץ לפתח עלים. כליל החורש מתכסה עלים עגולים ורכים, שעמלים לבצע פוטוסינתזה ולמלא את התרמילים. אלו ואלו נושרים לקראת החורף, והעץ עומד בשלכת ומחכה לעונת הפריחה הבאה ולהתרגשות שתלווה אותה.

הסיפורים סביב העץ גדושים יופי לצד דרמות וטרגדיות: יהודה איש קריות, תלמידו הבוגדני של ישו, שהסגיר אותו תמורת בצע כסף, התחרט לאחר מעשה והחליט להתאבד. העץ שהוא בחר לתלות את עצמו עליו היה לא אחר מאשר כליל החורש. יש האומרים שצבעם של הפרחים שעל גזעו מעיד על הבושה שאחזה בו. ואם כבר סטינו קצת מהנושא, אפנה את תשומת ליבכם לספר שירי אהבה יפהפה מאת יוסי גמזו: "כליל החורש, כליל סוניטות". הספר יצא לאור בשנת 1971 (הוצאת רשפים), שנתיים לפני שמחברו עזב את הארץ והותיר את אשתו עגונה למשך יותר מ-20 שנה.

אודה ולא אכחד, המתכונים לפרחים של כליל החורש שמורים איתי זמן רב, ולא ניסיתי אותם כיוון שחששתי לחפון בידי ולקטוף את הפרחים היפים שלו. לפני שנה הזמינה אותי ידידה להתכבד בפרחים שבגנה, ועוד הוסיפה שהפרחים סופם לנשור. השתכנעתי, והפעם אביא שני מתכונים: ריבה ורודה ופרחים כבושים. כל אחד הולך לכיוון אחר, אבל כבר אמרתי שזה עץ רב ניגודים. ואם כבר, השתדלו לאסוף פרחים צעירים ועשירים בצוף.