הכלך שייך למשפחת הסוככיים (Umbelliferae), משפחה שסימנה סידור הפרחים בצורת סוכך צפוף פרחים. הפרחים הצפופים נועדו להקל את החיים לדבורים ולשאר המאביקים, שיוכלו ללכת מפרח לפרח ולא יצטרכו לעוף. כרטיסי הליכה, מה לעשות, זולים יותר מכרטיסי טיסה. הפרחים עשירים בצוף, רובו צוף גלוי על פני השחלה, ועל כן מבקרות אותם נמלים וחיפושיות שיש להן גפי פה המאפשרים ללקק את הצוף. אלו גם אלו ניזונות מעודפי האבקה, וכך יוצא שכולם נשכרים - המואבקים והאוכלים.

רבים מאיתנו פגשו את הכלך המצוי בסיור שמטרתו לראות את פריחת האירוסים בגלבוע, שכן הוא פורח לצידם בחודשים פברואר-מרס. הכלך הוא צמח רב-שנתי שמאפיין את בתות הספר של ארץ ישראל, כלומר האזורים שבין המדבר לחורש הים תיכוני, שהרועים אנשי המדבר היו פולשים אליהם כשנגמר המרעה אצלם, ובנות הפלחאים היו יוצאות אליהם ללקט צמחי בר.

הכלך ניכר בפריחותיו הצהובות, אולם כשהוא פורח כבר מאוחר מדיי לאכול אותו, היות שהצמח חשוד כרעיל, ובעיקר מר ולא טעים. העיזים והכבשים, וגם הפרות, נמנעים ממנו, ועל כן נוכחות גבוהה של צמחי כלך מלמדת אותנו שבעבר הייתה בשטח רעייה חזקה, ומשום כן נותרו הצמחים שפיתחו עמידות למרעה. אריה אוהד, בוקר מרמת הגולן, העשיר אותי בידע ותודתי נתונה לו. לדבריו, כבשים ופרות בוגרות אינן נוגעות בכלך, שיות ועגלות אוכלות ממנו ועלולות אפילו למות. הרעל שייך לקבוצת רעלים המונעים קרישת דם, ורק אם שיה תאכל ממנו כמה ימים רצופים היא תמות. הטיפול - הרחקת העדר מחלקה נגועה בכלך והזרקת ויטמין K. כדי לא להסתבך, הנוקדים נוהגים לרסס את צמחי הכלך.

החומרים המרים האלו, הלא טעימים, שהתפתחו בצמחים שהיו בלחץ רעייה חזק, הם שאפשרו להם להישאר בשטח אחרי הרבה שנים של רעייה, והם המקנים להם ארומה מיוחדת והרבה סגולות מרפא. על פי "אוצר הצמחים" של ברוך צ'יזיק, ציפת הגבעולים הקלויה משמשת כתרופה למחלות לב. לחלק ממיני הכלך מייחסים גם תכונות מעוררות ומגבירות חשקים. הכלך החרמוני כמעט נשמד בגלל השמועות האלו, והכינוי שדבק בו הוא ויאגרה טבעית. כדאי גם להזכיר את הפטרייה שחיה איתו במיקוריזה (שיתוף סימביונטי בין צמח לפטרייה) ולעיתים מוצאים אותה למרגלות הכלך, הלוא היא אוזנית הכלך. היא טובה מאוד למאכל.

אז אם מר ורעיל, מה יש לאכול? אוכלים את הניצנים הצעירים מאוד. בראשית האביב (פברואר) פורץ מתוך שושנת העלים של הצמח גבעול תפרחת גבוה. הגבעול מכוסה עלים קרומיים (בניגוד לעלים הגזורים מאוד שבבסיס הצמח), ובחיק העלים הקרומיים מצויות תפרחות עגולות. את התפרחות הצעירות אוספים, ורק הן מתאימות למאכל. לאחר שהתפרחת נפתחת ומתגלה הצבע הצהוב - אין לאכול את הכלך מפני הטעם המר והחשש לחומרי רעל. בספרות מצאתי שהניצנים נאכלים גם בקפריסין ובתוניסיה.

במתכון שקיבלתי המליצו לטגן את הכלך ולהוסיף ביצה. לא היה לי לב להקהות את הטעם בטעמה של הביצה. אני הוספתי גזר כשראיתי שמתרבים הסועדים, וגם כי חששתי (חשש בלתי מוצדק בעליל) שתהיה מרירות בתבשיל. אז אצלי כולם דגו בידיים את התפרחות המטוגנות של הכלך כדי להרגיש את הטעם, ואחר כך גם אכלו את הגזר. הטעם היה מפתיע. דמיינו כרובית או ברוקולי צעירים ופריכים – יותר טעים.