כף אווז האשפתות היא מין נוסף של משפחת הסלקיים (Chenopodiaceae). בעבר נהגו לשייך את הסוג למשפחת הירבוזיים (Amaranthaceae), וכך הוא מופיע בחלק מהספרים. הצמח עמיד מאוד, והוא מעדיף לגדול בשמש ועל אדמות קלות. לרוב הבעיה היא לא איך לגדל אותו אלא ההיפך, איך להיפטר ממנו, שכן הזרעים רבים וקטנים וצמח אחד מייצא עשרות ומאות זרעים שמתפזרים באדמה ומחכים לנבוט. הצמח כף אווז האשפתות הוא מבין הצמחים שהחקלאים עוקרים, והם ישמחו אם תעשבו אותם בגינתם.

הוא קרוב משפחה של הקינואה, וכנראה אחד הצמחים העתיקים שאכלו בני האדם בכל העולם. אולי ישובו גם לגדל אותו באופן מכוון, ואולי נסתפק במינים אחרים, תרבותיים יותר. השם כף אווז מקורו בטביעת הרגל של האווזים. צורת העלה מזכירה כף רגל של אווז עם קרומי שחייה, וחווה שמגדלים בה אווזים היא לרוב בית גידול מצוין לכף אווז האשפתות, ועל כן האסוציאציה מהירה.

ידעתי שניתן לאכול כף אווז לבנה וכף אווז ריחנית, ואז התברר לי שגם כף אווז האשפתות נאכלת. זו אולי הזדמנות לתהות על חוכמת הסיסטמטיקה. אף על פי שתיאורטית יש הגדרה יותר ברורה של מין ביולוגי שאינו מתרבה עם מינים אחרים בטבע (וגם כאן יש הרבה יוצאים מן הכלל), הרי שלעיתים קרובות סוג שמתאים למאכל הוא סיכון מחושב שלפעמים אפשר לקחת. אבל גם להנחה הזאת יש יוצאים מן הכלל, ואני מעדיפה להזהיר. יש הרבה תכונות דומות בין בני אותו סוג. חלקים שונים של כף אווז, כגון עלים וזרעים, של כל בני הסוג, אכילים פחות או יותר. עם זאת, רבים מהמינים של כף אווז מכילים ספונינים, לרוב בכמויות קטנות מכדי להזיק. ההמלצה שלי היא לבשל אותם, כיוון שהספונינים נהרסים ברובם בתהליך הבישול. איזה מזל שגילינו את האש והבישול, מזונות רבים מהטבע נוספו לתפריט שלנו.

העלים נאכלים משוודיה בצפון ועד אפריקה בדרום, גם הזרעים. את הזרעים אפשר להוסיף לקמח כדי להעשיר אותו או להשרות במים ולבשל מהם דייסה. לא קשה במיוחד לאסוף אותם, כי הם מרוכזים בחלקו העליון של הגבעול. בחורף נעדיף לאכול עלים, ולקראת סוף העונה זרעים. עקרות בית חרוצות, לקטניות, היו אוספות את הזרעים ושומרות לחורף, אבל החורף שלנו קל והסופרמרקט פתוח, אז נקפיץ ונטעם כדי להתנסות.