כף אווז לבנה היא עוד מין אפרורי של משפחת סלקיים (Chenopodiaceae). מינים רבים של בני המשפחה הם צמחים רודרליים הגדלים בסביבות האדם. הפרחים של כף האווז אינם צבעוניים, שכן לרוב אינם מואבקים על ידי חרקים. אפרוריים ומסורים הם גדלים בשוליים ואינם מתגאים אפילו בייחוס המשפחתי, שכן קרוב משפחתם, סלק הסוכר, הוא אחד הצמחים החשובים בעולם, הצמח שממתיק את חייהם של מיליארדי בני אדם.

גם אני הופתעתי כשמצאתי בספרות שהצמח נאכל, אבל אז ראיתי את הסיפור המופלא של כף אווז לבנה והשתכנעתי. מסתבר שכבר האדם הקדמון אכל את הצמח הזה, למעשה זה הצמח הקדום ביותר שיש הוכחה חותכת וחד-משמעית שנאכל על ידי אדם. בקיבתו של Grauballe Man, אדם קדמון שחי בתקופת הברזל בדנמרק, נמצאו שרידים מארוחתו האחרונה שהייתה מרק ירקות סמיך ובתוכו, בין השאר, שרידי כף אווז לבנה.

כף אווז לבנה היא צמח הבר שממנו נגזרו הקינואה (quinoa) והקנהו (canahua), שניהם ובעיקר הראשון, מגודלים בחקלאות והזרעים נאכלים. באחד המקומות מצאתי עדות שנפוליאון אכל גם הוא לחם שנאפה מזרעי כף אווז לבנה. באותם ימים גידלו את הקינואה בשטחים נרחבים באירופה.

בשנים האחרונות נעשתה הקינואה נפוצה יותר ויותר במטבחים, בעיקר בקרב צמחונים וחובבי מזון אורגני ואקזוטי. המינים התרבותיים שמגדלים אותם כיום הם אמריקאיים במוצאם. מקור הקינואה הוא בהרי האנדים בדרום אמריקה, שם שימשה מקור מזון חשוב לילידים מאז ומעולם. מטבע הדברים האינדיאנים ייחסו לצמח סגולות של קדושה, אולם כשהגיעו הספרדים הם השתלטו עליו כמו על שאר האוצרות והפכו אותו לצמח מספוא לבעלי חיים.

בכף אווז כמות מסוימת של חומצה אוקסלית, ולכן הצמח נחשב לרעיל בכמה מקומות. בסיציליה, בטורקיה, בכרתים, בספרד ובתוניסיה מצאתי עדויות שהוא נאכל. בשווייצריה ובאיסלנד אפילו גידלו תת-מין מסוים עם עלים גדולים במיוחד. העלים נאספים בקיץ ונאכלים טריים או מבושלים. לאחר הבישול מטגנים במחבת מעט שום, מוסיפים את העלים וקצת מלח ופלפל גרוס. באיטליה מוסיפים את העלים לריזוטו. בשל האזהרות החלטתי ללכת על מבושל ובחרתי להכין קציצות.