הסוג כף זאב משתייך למשפחת השפתניים (Labiatae), משפחה קוסמופוליטית שכוללת אלפי מינים של צמחים, רובם ארומתיים, ועל כן מינים רבים שימשו ועדיין משמשים למרפא. הסוג המפורסם ביותר במשפחה הוא כמובן המרווה (Salvia), שעימה נמנים כמעט 1,000 מינים שחלקם נזכרים בספרי. בסוג כף זאב יש כעשרה מינים שונים. זהו סוג של העולם הישן ושל מקווי מים, כיוון שרוב המינים שלו גדלים בבתי גידול לחים. גם המין המתואר, כף זאב אירופית, מרמז בשמו על התפוצה שלו בעולם הישן. השם הלטיני שמתורגם לעברית מתייחס לצורת העלה, אף על פי שאני מתקשה לראות בה את הדמיון לכפות הזאבים, אולי מפני שלא פגשתי מספיק זאבים בטבע.

מלבד למרפא, הצמח שימש בעבר לצביעה. הנוזל המופק מהצמח שימש בעבר כצבע שחור, שנחשב לצבע באיכות טובה מאוד שאינו דוהה. כך גם קיבל הצמח את שמו העממי, צמח הצוענים (Gypsywort), אולי מפני גוון עורם השחום ואולי מפני שהם נהגו להשתמש בו לצביעה של צמר ובדים ולמופעים תיאטרליים.

לצמח אוסף נכבד של סגולות רפואיות, ביניהן השפעה על בלוטת התריס והרגעה. בעבר היו לו שימושים רבים למרפא שחלקם נבדקים כיום, ומתוארים באתרים המאגדים צמחי מרפא, אבל אני בעוונותיי ספקנית במיוחד בנוגע למינים שמתאימים לטיפול בתחלואים רבים מאוד. תה מהעלים אינו מזיק וכנראה מרגיע, ואפשר לשתות בנחת.

עיקר הערך המזוני של כף זאב הוא בשורש. כמו צמחי מים רבים הוא צובר עמילנים בשורשים מעובים. השורשים של כל המינים נאכלים טריים ומבושלים. הם מכילים עמילן והם קצת מתוקים, מזכירים בטעמם ובמגוון האפשרויות הקולינריות ארטישוק ירושלמי. כף זאב נחשב בעבר כ"אוכל של נשים", שאוכלים אותו כשאין משהו טוב יותר. כיום הוא מוגדר כצמח של הישרדות. אם הגעתם רעבים מאוד לשפת הנחל, חפשו את השורשים שלו.