הצמח כף צפרדע איזמלנית קיבל את שמו בהשראת הצפרדעים והקרפדות שבסביבתו הקרובה. על העלים שלו הן נחות, ומהם קופצות למים. לעיתים הן מטילות שרוכים של ביציות בין השורשים שלו, ומחכות שם לזכרים שיפרו אותן. משפחת כף צפרדעיים (Alismataceae), היא משפחה הכוללת כ-100 מינים של צמחי מים, וככזאת היא נפוצה בכל העולם, אבל בעיקר במקווי מים של חצי הכדור הצפוני. רוב המינים הם רב-שנתיים, אבל חלקם דו-שנתיים. אצל רוב בני המשפחה פורחים ומבשילים פירות גם בשנה הראשונה לחייהם, וקצב הגדילה ועוצמת הפריחה מותאמים לתנאי הסביבה. הפרחים בעלי מבנה אופייני, משולשי עלים, ועל כן קל מאוד לזהות את הסוג.

כף צפרדע איזמלנית היא צמח נדיר ומוגן, שכמו צמחי מים אחרים נעלם כשנעלמו המים מבתי הגידול הטבעיים. אני עוסקת בהתפלה, ואני יודעת עד כמה יקר מחיר המים, אבל הייתי שמחה אילו הצלחנו להחיות חלק מבתי הגידול הלחים. ואגב, אלה בתי גידול שהכי קל לשחזר אותם - רק מזרימים מים ורוב המינים חוזרים "בעצמם". הצמחים של גופי המים במזרח התיכון ובעולם כולו מותאמים לתנאים של חוסר יציבות ומצוידים במנגנונים משוכללים שמאפשרים להם לגלות בתי גידול חדשים, לעבור תקופות יבשות ולהתחדש.

התפרחת של כף צפרדע איזמלנית אינה מרשימה כמו זו של הנופר והנימפאה, וזו אולי הסיבה שעדיין מוצאים את הצמח במקומות שהאחרונים נעלמו מהם, למשל בשרידי הביצות שבאחו בנימינה ובבריכת יער שבשולי חדרה. גם בגינון הצמחים מופיעים בבריכות מלאכותיות, וראיתי אותם בציפורי. לא נמליץ לאכול אותם, אבל טוב לדעת שהם כאן ומי יודע אולי מחר ישתנה האקלים או תשתנה מדיניות המים והם יחזרו להיות נפוצים כבעבר.

חלקו התחתון של הצמח נאכל מבושל. מצאתי עדויות על כמה מינים של כף צפרדע שנאכלים, ומינים נוספים מהמשפחה, משפחת כף צפרדעיים, ולא רק על ידי הקלמוקים באוסטרליה. יש חשש למרירות ולרעילות בעיקר בעלים, אך זו חולפת בבישול. אני חוזרת ומביעה שמחה על שלמדנו להשתמש באש ולבשל. המרק מפנק, אפשר כמובן במצבי חירום ללכת על מתכון פחות עשיר, אבל עד שמצאתי שבציפורי יש חווה נפלאה לממכר צמחי נוי, חשבתי שמן הראוי ללכת על הקלאסה. לא ניסיתי להוסיף רגלי צפרדעים, אף על פי שרבות מהן קיפצו שם. ועוד וידוי, ניסיתי מין אחר של כף צפרדע שאני מניחה שטעמו דומה למין הגדל כאן בר. כיוון שמדובר בצמח מוגן, מותר לאכול רק אם מקורו בגינה פרטית, אבל להערכתי הטעם דומה.