לוליינית מעובה היא עוד נציגה של משפחת הלופיים (Araceae), משפחה מסתורית ויוצאת דופן. היא מסוכנת אך רבת קסם, רעילה אבל גם טעימה למי שיודע להתמודד איתה. ואם כל המשפחה רבת תהפוכות ולא שגרתית, הרי שהלוליינית היא עוד יותר מיוחדת. העלים של הלוליינית אינם יוצאים מנקודה אחת על הגבעול כפי שמקובל אלא חובקים אותו ומתפתלים לאורכו. אם תנסו ללוות באצבעות את שולי העלה תמצאו את עצמכם יורדים מטה ומידרדרים. אין דומה לה בצמחיית המזרח התיכון.

לא ברור איך ולמה התפתח המבנה המפותל הזה, שהרי רוב העלים והגבעולים שמרניים מאוד במבנה שלהם. הגבעול מחולק לפרקים, ובמפרק יושב עלה ובחיקו ניצן. העלים והגבעולים הם רבי צורות, ואצל הלוליינית חלה איזו הימשכות של סיב מהעלה לאורך הגבעול או חלוקת תאים שגויה, נתקשה לדעת. מה היתרון הסביבתי שגרם למבנה המוזר הזה לשרוד ולנדוד על פני היבשות? זו קושייה שקשה עוד יותר לענות עליה. ייתכן שהמבנה המסולסל מבטיח מקסימום קליטה של קרינת שמש במקומות אפופי עננים. אולי הוא מאפשר הזרמת מי גשמים קרוב יותר לאזור הפקעת והשורשים ומשפר את מאזן המים של הצמח. לא הצלחתי למצוא עבודות יסודיות יותר בתחום, ונפלאות דרכי הבורא שיצר את כל בריותיו בתבונה.

הפרח של הלוליינית נראה כמו תפרחות של משפחת הלופיים, אך הוא מקומט ודהוי מהם. זהו לכל הדעות צמח מוזר ותמוה (בכל משפחה יש מישהו כזה, רק שזה לא אנחנו אלא הדודים מהצד השני). הלוליינית מואבקת על ידי זבובים וחיפושיות, ביניהם זבליות ומיני חיפושיות נוספים. בסוג ארבעה מינים שגדלים במערב אסיה ובמרכזה. בארץ נמצא מין אחד, שתפוצתו משתרעת במזרח התיכון. אצלנו הוא נפוץ מצפון הארץ עד צפון הנגב. הלוליינית אינה נפוצה ביותר, מוצאים אותה גדלה פה ושם בשולי הבתה, בשדות נטושים ובשדות בוּר, בצידי דרכים ובשולי גינות.

למוזרות של הצמח שמו לב מזמן. דודונס, פיזיקאי ובוטנאי פלמי (Dodoens,1585-1517), הוא כנראה הראשון שפרסם את הלוליינית בכתובים, במהדורה הצרפתית של ספרו על ההיסטוריה של הצמחים (,1574 Histoire des plantes). אולי דווקא המוזרות שלו משכה את תשומת הלב אליו, ובמקומות שונים בעולם נוהגים לאכול אותה. בכמה מקורות מצאתי שאפשר לאכול את גם הפקעות (לא את המין שלנו).

כל האזהרות תקפות. משפחת הלופיים מכילה חומרי רעל, ועל כן יש להיות בטוחים שהצמחים עברו בישול ממושך לפני שטועמים, ובזהירות. למדו מהניסיון של עצמכם כי לכל אחד תגובה אחרת. בתחילת העונה (בינואר או בפברואר ולעיתים במרס) עוקרים את בסיסי העלים והגבעול שהם בצבע לבן בצעירותם, מבשלים שעה ארוכה (בדומה ללוף), ורק אז ניתן לאכול אותם. השימוש הוא כמו עם כל ירק שעבר בישול, אפשר להוסיף לצלחת של אורז או למלא בתוך בצק.

מתכון נוסף מביא ברוך צ'יזיק, בחוברת שמוקדשת לירקות השדה. צ'יזיק מתאר את הפלאחים שהם ממליחים את העלים עד שאלו נעשים צהובים, מייבשים ושומרים אותם לבישול בעונה מאוחרת יותר. את העלים היבשים מטגנים עם ביצים ועגבניות. זהו מאכל אהוב, מאלו שמפנקים בהם את היולדת.