לוף מנומר הוא צמח חד-פסיגי ממשפחת הלופיים (Araceae). לבני המשפחה הזאת תפרחת מיוחדת בעלת מבנה החוזר על עצמו ברוב המינים. הפרחים של הלוף ערוכים על עמוד תפרחת שנקרא שִׁזרה. על השזרה מסודרים הפרחים בסדר קבוע. בחלקה התחתון נמצאים הפרחים הנקביים, בחלק העליון הפרחים הזכריים, ובאמצע מערך של זיפים שמקורם בפרחים שהתנוונו. המיקום של הפרחים האבקניים למעלה מאפשר גם האבקה עצמית, במקרה שאין האבקה הדדית מצמח שכן, וגם שהאבקה תנשור על גבם של הזבובים המבוהלים שמסתובבים למטה. התפרחת כולה מלופפת בעלה ירוק או צבעוני (הנקרא מתחל), ומכאן שם המין לוף, ושם המשפחה לופיים. בערבית קוראים ללוף המנומר זיב אל-עבד, מתוך כבוד לעבדים שחומי העור, אבל יותר מזה אני לא אתרגם... מי שיביט בפרח ידע מייד מה מקור השם.

התפרחת של רוב המינים, ובוודאי של הלוף המנומר, מהווה מלכודת לזבובים. מערך הפיתוי שמזמין אליו זבובים מתחיל בריח הצחנה שעולה מהפרח. מה שמבחינתנו הוא ריח כמעט בלתי נסבל מבחינת הזבובים הוא ריח נפלא של פגר. הזבובים (בעיקר זכרים) חודרים פנימה בחיפושיהם אחרי בשר רקוב. הם נכלאים בתוך הפרח ולא מצליחים לצאת. רק אחרי שהאביקו והתלכלכו באבקה, המתחל נובל והם מצליחים לצאת, מה שלא מונע בעדם להיכנס לצמח נוסף.

הלוף המנומר הוא צמח רב-שנתי נפוץ למדיי, וקצת אחרי הגשמים הראשונים עולים על פני האדמה העלים הראשונים שלו. הכורדים הזקנים שגרים בשיכון, קוראים לו קרדי. כשרק באתי לגור כאן בזיכרון יעקב, הם עוד עברו בחצרות לאסוף עלים. תחקרתי את הצעירים, הם זוכרים מאכל חמוץ (לא טעים לילדים), אבל הזקנים אכלו אותו עם ערימות של אורז והתמוגגו. עד כאן תבשיל פולקלוריסטי רגיל. הבעיה היא שבגבעולים ובעלים של הלוף יש ראפידות, מעין גבישים מחטניים של אוקסלט הסידן. הגבישים הזערוריים האלו גורמים לשריטות קלות בלשונם ובגרונם של בעלי חיים (ובני אדם…) שמנסים לאכול את הצמח הטרי (כמו אצל הרבה מינים חד-פסיגיים). ועוד רמז שאולי יעזור - ריכוז החומרים עולה בעלים הבוגרים, וכן הוא גבוה יותר בציר המרכזי של העלה.

במקום אחד מצאתי כתוב "צמח מסריח, רמאי, רעיל ומסוכן", אבל הכורדים עקשנים... יש כאן גם תבשיל אמון: אוכלים את הלוף רק אצל מי שבוטחים בו שהכין אותו כראוי, כלומר בישל לפחות שעתיים ולפחות פעמיים החליף את המים. וכדבריהם: "לוף אני אוכל רק אצל אימא שלי". ובכן, תבשיל הלוף המהולל יצא די טוב. העלים שמרו על טעמם גם אחרי הבישול הארוך במי לימון (בישלתי שלוש שעות אף שאמרו שמספיק שעתיים), ופעם באמצע החלפתי את המים.

ואם הכורדים מבשלים שעות, קיבלתי מידיד מכפר קרע מתכון מקוצר. הוא מבשל רק את החלק הירוק של העלה, דהיינו: מוציאים את הציר המרכזי של העלה וזורקים, כי בו יש הרבה חריפות, ואת השאר קוצצים, מוסיפים מלח, מכסים במים ומשהים לכשעה, כשמדי פעם "לשים את העלים" כדי להחיש את הפגת החריפות. לאחר כשעה מטגנים בצל בשמן זית, מוסיפים את העלים סחוטים, ומטגנים תוך ערבוב מתמיד. מתבלים במעט מלח אם חסר.