שמה העממי של הלופית הוא מטה אהרון, על שום צורתה הכפופה של התפרחת המזכירה מקל הליכה. כשהיינו ילדים, קראנו לזה קוקוריקו. לא היינו היחידים שקראו לה בשמות, בשפות השונות השמות והכינויים האלו רדפו אותה בכל מקום - מגבעת של נזיר קראו לה ומה לא. הלופית המצויה היא העדינה והענוגה מבין הלופיים (Araceae) של הארץ. היא קטנה יחסית לשאר המינים. צבעי המתחל שלה ירוקים ובהירים, והיא אינה מדיפה סירחון עז כשאר בני המשפחה. המתחל (העלה שמחתל את התפרחת) של הלופית הוא סגור, שלא כמו אצל הלוף והאחילוף. לעיתים רחוקות רואים בתוכה חרקים. היא אינה כולאת אותם כמו שאר המינים, וגם המעטים שמגיעים לבקר רשאים לעזוב כרצונם. נראה שחלק גדול מהפרטים יוצרים זרעים בהאבקה עצמית, עם או ללא עזרת חרקים, ורק מיעוטם זוכים להפריה הדדית באמצעות יתושים או זבובים נאמנים.

הלופית המצויה גדלה במזרח התיכון ובצפון אפריקה. גם במקומות שהחורש הים תיכוני הושמד ובמקומו גדלו בתים, היא עדיין ממשיכה לצוץ בחצרות. כדברי סטורטוונט (Sturtevant, 1919), היא נאכלת הרבה בתקופות של מחסור, והרי המחסור הוא בן בית קבוע בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. במקורותינו נזכר הלוף בתלמוד הירושלמי: "וכל הטמונים בארץ, כגון הלוף והשום והבצלים, רבי יהודה אומר: אין להם שכחה. וחכמים אומרים: יש להם שכחה" (מסכת פאה), ומכיוון שההתייחסות היא ללוף בעל פקעות היא מתאימה גם ללופית.

כמו שאר המינים של הלופיים, היא בעלת פקעת הטמונה באדמה, גבעול תת-קרקעי אוגר. לא אחת נעזרתי בה להוראת הביולוגיה של השורשים והגבעולים. כל שנה מתפתחת פקעת חדשה מעל לפקעת של אשתקד. פקעת הלופית הצעירה מצמיחה שורשים בחלקה העליון. השורשים מתכווצים באמצעות מנגנון מיוחד ומורידים אותה מטה לעומק האדמה. במהלך ההתכווצות, השורשים נאחזים באדמה, צינורות ההובלה אשר נמצאים במרכז השורש מתקצרים, והשורש כולו מתכווץ ומושך את הפקעת מטה. נקל לזהות את השורשים המתכווצים בשל צורתם רבת הקפלים.

הפקעת, שכאמור כל שנה נוצרת חדשה, טובה למאכל לאחר בישול. מבשלים אותה במשך כשעה. אנחנו אכלנו אותה מיד, אבל יש גם הצעות לטגן אותה או למעוך לדייסה בתוספת חמאה ומלח. קשה יותר לאסוף את הפקעות, אולם הן הרבה יותר משביעות מהעלים. גם העלים מעניינים, אך כמובן צריך להמשיך ולשמור על נוהל הטיפול בלופיים: בישול ממושך. ב"אוצר הצמחים" של ברוך צ'יזיק, בחוברת בנושא ירקות השדה, מוקדשת תשומת לב רבה לכל בני המשפחה. ללופית הוא קורא כתיתה, ומקשר אותה עם הכתיתה הנזכרת בתלמוד כפצע לחץ שמטופל בדבש ובלופית. הוא מציע לבשל את העלים במשך 20 או 30 דקות, ואז להשתמש בהם לכל מטרה. אם מוסיפים אותם לתבשילי בשר, אפשר לחסוך את הבישול המוקדם, והם יתפרקו מחומרי הרעל שלהם עד שהבשר יתרכך.