הלחך נמנה עם משפחת הלחכיים (Plantaginales). אף על פי שהפריחה והעלים מזכירים במעט את משפחת הדגניים, הרי שמדובר במשפחה הגונה של הדו-פסיגיים. משפחה זו היא קרובה של השפתניים ושל הלועניתיים, אולם היא משתייכת לסדרה נפרדת. בעבר הייתה משפחה יחידה בסדרה, אולם בשנים האחרונות עודכנה הסיסטמטיקה והתגלתה קרבה שיצרה עוד משפחות ומינים קרובים. הלחכיים הם בעלי פרחים נכונים (שלא כמו הלועניתיים והשפתניים), והמספר השליט בהם הוא ארבע: ארבעה עלי גביע, ארבעה עלי כותרת, ארבעה אבקנים ושני עלי שחלה. מיני הלחך שלנו הם מואבקי רוח, ועל כן צורתם הסימטרית והאפורה משהו. הפרחים מסודרים בתפרחות, שמתוכן בולטים החוצה האבקנים.

לא אמנה את כל מיני הלחך, שכנראה כולם טובים למאכל, אלא רק את המינים הבולטים. ללחך גדול (Plantago major) עלים שאורכם מגיע ל-20 ס"מ ואף יותר, והם עגולים ורכים. אצלנו הוא גדל על גדות נחלים ובאזורים עשירים במים. ילידי יבשת אמריקה קראו ללחך הגדול עקבות האדם הלבן, משום שהעלים שלו מזכירים בגודלם כף רגל, והוא הגיע עם האנשים הלבנים. אני לא נוהגת להמליץ על צמחים למרפא, אבל על הלחך הגדול שמעתי שהוא עוזר להיגמל מעישון. משהו בעלים גורם לסלידה מטבק. ההמלצה היא ללעוס עלה של לחך גדול בכל פעם שמתחשק לעשן. הלעיסה תרענן את הנשימה ואולי תעזור. נסו אתם, אני לא רוצה להיגמל מעישון.

לחך גדול נפוץ באירופה ומוזכר גם מצפון אמריקה ומהמזרח, בעיקר מסין כצמח תבשיל (potherb). ניתן גם לאכול עלים צעירים טריים בסלט או לאחר שעברו חליטה. הזרעים משמשים למאכל, וכיוון שיש המאמינים בסגולות מיוחדות שלהם, ניתן לרכוש אותם בהזמנה דרך האינטרנט. חשוב לאכול עלים צעירים, כי עם ההזדקנות הם נעשים סיביים ובעלי טעם חזק.

גם העלים של מין נוסף, לחך איזמלני (Plantago lanceolata), נאכלים, בעיקר מבושלים. יש כרגיל עדיפות לעלים צעירים, שכן אצל הבוגרים מפתחים סיבים ואז יש להוציא אותם מהתבשיל. גם הזרעים של הלחך האיזמלני, שהם אומנם קטנים אך קל לאסוף אותם, משמשים למאכל. אפשר לבשל מהם דייסה או להעשיר איתם את הלחם בעת האפייה (ולחסוך בכמות הקמח).

לחך שסוע (Plantago coronopus) נפוץ ומשמש למאכל במרכז אירופה ובארצות הים התיכון. מצרפת יש דיווח על שימוש בעלים לסלט משנת 1586. קמרריוס (Camerarius) מציין אפילו שהשתמשו בו לגינון. באנגליה, ריי (Ray, 1686) מתאר אותו כצמח גינות, אם כי הזן שגידלו היה בעל עלים גדולים יותר מזן הבר שלנו. לזן הזה אזכורים רבים מאנגליה ומצרפת בספרי גינון. אצלנו, לא מודע למהומה שהתחוללה סביבו, הוא ממשיך לגדול כרגיל.

אחרון חביב - לחך מצוי (Plantago Lagopus). הוא נפוץ מאוד, והעלים, גם בעת שמופיעות התפרחות, עדיין טעימים.