הבת שלי וחתני למדו שניהם בבאר שבע. הם טיפחו את הבית וגידלו תבלינים בעציצים, וכשאלו יבשו נותרה האדנית על חלונם ובתוכה התמקם צמח בר מקומי שלא היה מוכר לי. הנחתי שהוא משתייך למשפחת הסלקיים (Chenopodiaceae), אולי אוכם, אולי מלחית, אבל ככל שעיינתי בספרים לא מצאתי אוכם עם פרי כל כך אדום. משלא הצלחתי לפתור את החידה בעצמי, פניתי לפרופ' אבינועם דנין, והוא במקצועיות ובאדיבות האופייניות לו נתן לי את השם של הצמח - לחן לביד. עם השם בא גם סיפורו של הצמח, כפי שפורסם במאמר פרי עטו. הצמח מוכר בארץ מזה כ-15 שנה. אבינועם מצא אותו לקראת שנת 2000, באותו אזור בסביבת אוניברסיטת באר שבע. הצמח הוא אוסטרלי במקורו (לאחר מכן הוא פגש בו גם באוסטרליה). בעזרתו של ד"ר מאיר פורטי, חוקר שעסק בייבוא של צמחי מדבר לארץ ובניסיונות לאקלם אותם, הם איתרו והגדירו את הצמח. נראה שהוא הגיע לארץ אחרי שנת 1960, ובעזרתן האדיבה של הציפורים נפוץ מחלקות הניסוי של מכון המחקר לגינות של באר שבע, משם להר הנגב, ומצאתי גם דיווחים שמתארים אותו מהצפון. ייתכן שברבות השנים קוראי שורות אלו יכירו אותו היטב.

לחן לביד (בשמו העממי ruby saltbushes) מפתח פירות אדומים עם נטייה לכיוון הסגול. הפירות מבריקים, חלקים ומייצרים ניגוד לעלים השעירים שהם בעלי גוון אפרפר דהוי. בפרי מוטמן גרעין שחור, פרי קלאסי המותאם להפצה על ידי ציפורים. הלחן הוא צמח מאכל ומרפא שמקובל אצל האבוריג'ינים, תושביה המקוריים של אוסטרליה. רבים הצמחים שפלשו לאוסטרליה מהעולם הישן, והנה מין שעשה (כמו האיקליפטוס) את הדרך ההפוכה, מאוסטרליה לעולם. הלחן נפוץ מאוד באוסטרליה, בהיותו מותאם מאוד מאוד לאקלים המדברי השורר בה. הוא גדל בכל המחוזות, עמיד מאוד ליובש, ומהווה צמח מרעה חשוב בהיותו ירוק-עד. התרשמתי מאוד גם מהבשלת הפירות בעונה הזאת של סוף הקיץ, והבנתי למה הציפורים ששות להפיץ אותו.

שמתי נפשי בכפי, וכפי בפי, ואכלתי בכל פה מהפירות האדומים. אספתי גם לתבשיל, אבל נותרו לי מעטים, ועל כן הכנתי כוס אחת של משקה. הצמח הוא צמח של ילדים, מתאים לליקוט בשטח למי שאצבעותיו עדינות ועיתותיו בידו. למרות ריבוי הפירות, יש צורך בסבלנות ובמסירות כדי לאסוף כמות מרשימה. אילו היו בידיי הייתי מעטרת בהם סלט ירוק או מכינה ריבה. העלים עשירים בחומצה אוקסלית, ועל כן לא מומלץ לאכול אותם ללא בישול. העיזים המדבריות אוכלות אותם, אבל הן כנראה עמידות יותר מאיתנו למזון לא מבושל. הפירות מתוקים וצבעוניים, מתאימים להכנת משקה דמוי תה אדום. אפשר להוסיף סוכר, תלוי עד כמה אתם מפונקים.