הלכיד הצטרף לצמחיית ישראל במאה ה-19. מאז שהוא שמצא את דרכו לארץ הוא התמקם בשולי שדות מושקים ותעלות מים, ומינים נוספים של לכיד ממשיכים להגיע. הוא מבני משפחת המורכבים (Composite), ועל כן זה לא מפתיע שהוא מתאים למאכל. לא כולם, אבל רבים מהעלים של משפחת המורכבים ניתנים לאכילה עם עדיפות מסוימת לקוצניים. צחוק הגורל, הצמחים פיתחו בתהליך אבולוציוני קוצים כדי שלא יאכלו אותם, והיום הקוצים משמשים סימן שדה והמלצה לחפש אוכל. זה לא שכל הצמחים הקוצניים טובים למאכל, אבל הסיכויים עולים, שכן במלחמת האוכל בין הצמחים לבעלי החיים קשה לצמחים לפתח טכניקה אחת, ולרוב לא יהיו צמחים גם רעילים וגם קוצניים. מה שכן, אני חייבת להודות שצמחים קוצניים ומרירים כבר טעמתי.

ארבעה מיני לכיד גדלים בישראל, כולם נוספו לצמחייה של ארץ ישראל מהעולם החדש, עם פתיחת קשרי המסחר: לכיד קוצני (Xanthium spinosum), שמאופיין בקוצים המשולשים שמתפתחים בבסיס העלים; לכיד הנחלים (Xanthium strumarium), גר שהגיע לארץ מאמריקה באמצע המאה ה-20; לכיד איטלקי (Xahthium italicum), צמח גר שגם הוא מקורו באמריקה (Xanthium strumarium); והנדיר מכולם: לכיד העקצים (Xanthium echinatum), גם הוא גר שהגיע מאמריקה לפני שנים ספורות וידו נטויה. שלושת המינים הראשונים נפוצים מאוד ומאפיינים בתי גידול לחים ושולי שדות מושקים.

העלים של צמחים צעירים, רצוי כאלו שזה עתה נבטו, טובים למאכל. ואגב, כאשר בריכות או מקווי מים טבעיים מתייבשים עולה עליהם חגורה צפופה של נבטי לכיד. זה הזמן לאסוף אותם בטרם הכבשים והפרות ילחכו. גם הזרעים נאכלים. מערבבים אותם בקמח כדי לאפות לחם ועוגות, אבל להערכתי צריך להיות מאוד רעבים כדי לפתוח את הפירות הקוצניים ולאכול.

הפירות הקוצניים מאונקלים ומותאמים להיתפס בצמר המדובלל של הכבשים. בנוסף הם צפים על פני המים, וכיוון שהלכיד קשור לבתי גידול לחים, התכונה הזאת מבטיחה גם הפצה לכל פינות האגם, וגם שכאשר המים ייסוגו יהיו שפע של זרעים נכונים לנבוט על האדמה הרוויה והעשירה בשולי האגם.

בנוגע לחלק מהמינים, לכיד קוצני למשל, יש הצעות לשימוש כצמח מרפא, וזו נורה אדומה שמעידה על חשש לרעלנים. על כן, יש להקפיד ולאכול אותם (אם בכלל) רק מבושלים. מצאתי גם אזהרה שהנבטים רעילים, ומשום כך העדפתי לחלוט במים ולטגן.