הלענה השיחנית ידועה בשמה העממי שיבה. המפגש הראשון שלי איתה היה בנחל צלמון. כמורה חיילת נהגתי לטייל שם ולהדריך מטיילים, ובמסגרת סיורי ההכנה: התארחנו אצל משפחה נוצרית – משפחת חסן. הרבה שנים שמרתי תמונה משותפת שלי איתם, אך לא הצלחנו להיפגש שוב. הוא כיום איש מבוגר, ואולי כבר אינו בין החיים. סבתו, אישה חביבה שהזמינה אותנו אל ביתה והגישה קפה ולעיתים אבטיח, הראתה את הצמח ואז החליקה על שיער ראשה הכסוף: "שיבה", היא אמרה, והמילה הזאת, כמו ההזדקנות, משותפת לעברית ולערבית. צבעה הכסוף של הלענה הוא כשל השערות שמתחילות להלבין. מי חשב שיבוא יום ואני אצבע את שערי ולא אתהדר בשיבה כסופה כלל…

הלענה היא בת משפחת המורכבים (Compositae). ארבעה מינים בני הסוג לענה גדלים בארץ. הלענה השיחנית היא המפורסמת מביניהם, ולא בשל תרומתה החשובה לנוף. הלענה השיחנית היא צמח תרבות; מגדלים אותה לנוי, לתבלין ולמרפא. היא גדלה בר באירופה, ובישראל היא ככל הנראה פליטת תרבות; זרעים שיצאו מהגינות או מאלומות התה של הרועים. כיום יש אוכלוסיית בר של המין בעיקר בחוף הכרמל, ופה ושם מוצאים פרטים נוספים. סביר להניח שכולם פליטי תרבות שלא ברור מתי ברחו מהגינות. ההערכה היא שהם יובאו לארץ מאירופה. תיאור ממצה על הפרחים של השיבה מצאתי באתר גננות בריטי שהגדיר אותם כמשעממים. הרבייה מזרעים, למרות השיעמום, יעילה מאוד.

טעמה המר של השיבה נגרם מהשמנים האתריים שבעלה. היא מכילה בין השאר שמן סנטונין  (Santonin) שנהוג לייחס לו סגולות מרפא. נעשו כמה עבודות שבהן בדקו את הדינמיקה של השמן לאורך השנה ואת ההשפעות הרפואיות שלו. השמן נמצא עמיד יחסית, ואכן יש לו תכונות אנטיביוטיות ותכונות חיוביות נוספות. חיפוש באינטרנט יחבר אתכם עם אנשים שנרפאו ממחלות עיכול ומחלות דם בעזרת התה. העדויות האלו מסוכנות, כיוון שהסגולות לא הוכחו מדעית וייתכן שאותם האנשים היו נרפאים גם ללא השמנים האתריים של השיבה. על כן ההמלצה שלי היא שמי שמאמין ישתה את התה המר, אבל לא במקום הטיפול הקונבנציונלי אלא בנוסף.

עלי הלענה השיחנית משמשים בעיקר להכנת תה מר, אבל גם מוסיפים אותם לריבות ולמשקאות אלכוהוליים. הנה מתכון להכנת תה.