הצמח לשון-פר סמורה הוא נציג מובהק של משפחת הזיפניים (Boraginaceae). זהו צמח זקוף ומרשים, שגובה עמודי התפרחת שלו לעיתים עולה על מטר אחד; לא מחזה רגיל בספר המדבר, שם הוא גדל. הסוג לשון-פר קיבל את שמו מצורת העלים: רחבים, מוארכים וזיפניים, כמו לשונו של הפר שהיא כל כך ארוכה עד שבקלות הוא יכול לנקות בעזרתה את נחיריו. סימן ההיכר של הסוג הוא במבנה התפרחת. התפרחת, דמוית מסמר, יוצרת פרח שראשיתו צינור וראשו מתפתח לגלגל בעל חמישה עלי כותרת עגולים - לרוב כחולים, ולעיתים תכולים, קרמיים או ורודים, וראיתי גם לבנים צחים כשלג.

מבנה הפרח דומה עקרונית לסוגים אחרים במשפחת הזיפניים. מה שמייחד את לשון-הפר הוא צינור כותרת חסום. בפתח צינור הכותרת יש חמישה קשקשים. הקשקשים עוזרים לבוטנאים להגדיר את הסוג, ובעיקר מקשים על חלק מהמאביקים לחדור פנימה. הקשקשים מאפשרים לפרח להרחיק חלק מהמאביקים, לרוב את אלו הקטנים יותר. רק חרקים בעלי חדק ארוך, פרפרים ודבורים גדולות, יוכלו ליהנות מהצוף; על האחרים חבל לבזבז אנרגיה, ממילא הם רק שותים צוף ולא מאביקים.

זהו צמח של בתות הספר, ושלא כמו מינים אחרים שמצמצמים את תפוצתם, הוא נמצא גם באזורים היבשים יחסית של החבל הים התיכוני וגם באזורים לחים של המדבר. השיחים של לשון-פר סמורה, שהם גבוהים וגדולים, מתכסים בפרחים רבים ובולטים מאוד בנוף. בעת הפריחה הומה הצמח ממאביקים, כגון פרפרים ודבורים - הקולניות בהתגלמותה.

אחד הצמחים שאני זוכרת מילדותי הקדומה בבאר טוביה הוא לשון-פר סמורה. לא ידענו אז את שמו, אבל ידענו למצוץ את הצוף מהפרח. מפגש מעניין אחר שהיה לי עם הצמח היה באי מלטה, שם ניסה רוכל להסביר לי מה מכילה הריבה שהוא מוכר, והראה לי את העלים של הצמח בהנחה שלא אדע מה זה.

העלים הצעירים ניתנים לאכילה, חיים או מבושלים, אבל לא ניסיתי. הפרחים מכילים כמות רבה של צוף. אפשר למצוץ אותו ישירות מעלי הכותרת הנתלשים בקלות, ואפשר לבשל ריבה. להכנת הריבה אספתי פרחים. הייתי מוכנה נפשית למלאכה מייגעת, אולם מהר מאוד אספתי מלוא החופן. לא המשכתי, אם כי אפשר היה בקלות לאסוף עוד. הריבה שהכנתי מפרחי לשון-פר היא עדינה מאוד. בהכנת ריבות צריך לשמור שלא ייחרכו, ועל כן לכמות קטנה של ריבה אני ממליצה על המיקרוגל. הלימון מאזן את המתיקות ועוזר להקרשה.