משפחת הסוככיים (Umbelliferae) היא משפחה גדולה ונפוצה בטבע. במשפחה אלפי מינים של צמחים ומינים רבים גדלים בישראל. ההצלחה של המשפחה מעידה על ההצלחה של השיטה: הרבה פרחים קטנים מקובצים ביחד בצורת סוכך. המשפחה מגוונת מאוד, מצד אחד היא כוללת צמחי מאכל חשובים כמו הגזר והפטרוזיליה ומצד שני מינים רעילים.

המורית הגדולה היא צמח דו-שנתי, לרוב מאחרת בפריחה לקראת סופו של האביב וכך יש לנו עונה ארוכה ליהנות מהגבעולים שלה. המורית הגדולה הוא צמח גדול וחובב צל, באירופה הוא גדל בתת היער ואצלנו בתת החורש או במקומות מוצלים אחרים. אי אפשר להתעלם מנוכחותו בנוף, אבל צריך לבדוק היטב שלא טעינו בהגדרה בטרם שמחליטים לאכול אותו.

מייחסים את ההעברה של המורית לאירופה לאלכסנדר הגדול, שחייליו שינו לא רק את ההיסטוריה אלא גם את הביולוגיה של העולם הישן כשנשאו איתם לא רק חרבות אלא גם צמחים ומנהגי אכילה. הנהגה של צבא גדול מחייבת היכרות מעמיקה עם צמחי הבר הנאכלים בכל מקום. במקומות רבים הצמח גדל על שפת הים. התנאים הקשים במזרח הים התיכון שם התפתח לראשונה מאפשרים לו עמידות בבתי גידול מפנקים יותר. שמה העממי של המורית באירופה הוא אלכסנדרס (Alexanders) מתוך כבוד למצביא ולעיר הקרויה על שמו.

הראשונים שהביאו את הצמח לאמריקה הם כנראה הספרדים. יש דיווחים החל משנת 1494 שהצמח גדל בגינות של La Isabela, אחת הערים הראשונות שבנו המהגרים החדשים ביבשת שגילו. משם הועבר הצמח לאמריקה הלטינית, עד שבמאה ה-18 כשכבר היה נפוץ כמעט בכל מקום חדלה בו ההתעניינות כצמח מאכל. המורית הגדולה, שהיא צמח גדול ומרשים שתופס מקום נכבד בנוף, יורדת מגדולתה. בעבר היא נחשבה למעדן, אך כיום היא קצת מתקשה לעמוד בתחרות.

כיוון מעניין שלוקח המדע את המורית הוא מחקרים ואנליזות שמבוצעות בשמנים האתריים שבתוכו. ראיתי עבודות מכמה מעבדות בעולם (גרמניה, מצרים) ונראה שלצמח פוטנציאל כלכלי בשל העמידות הגבוהה וקצב הגידול המהיר. יתרון נוסף שיעמוד לזכותו הוא המסורת, קל יותר להחדיר לשוק מוצרים שאנשים היו רגילים לאכול מאשר מוצרים חדשים לגמרי. עוד נשמע עליו.

חלקי הצמח הנאכלים הם שורשים, ובעיקר גבעולים צעירים לאחר בישול קצר, פרחים ועלים צעירים מבושלים במרק, באנגליה ובאיטליה. יש מקומות (ספרד) שבהם גם עלים צעירים נאכלים בסלט או משמשים להכנת רוטב.