מורן החורש גדל באלמנטים הלחים של החורש הים תיכוני, גדל בר אבל לא נפוץ. התפוצה הרבה של הצמח היא בגינות הנוי, שם מוכנים הגננים להשקיע עוד קצת מים כדי לגדל צמח בעל פרחים נאים. המורן משתייך למשפחת היערתיים (Caprifoliaceae), משפחה של מטפסים המואבקים בעיקר על ידי רפרפים. כדי לפתות אותם לבוא, הפרחים של בני המשפחה לבנים ומרשימים, בגודלם, במבנה התפרחת ובריחות שהם מדיפים.

המורן הוא ספק עץ ספק שיח. במזרח הים התיכון, היכן שמעטים העצים הגדולים, אפשר לקרוא לו עץ כיוון שהוא מצמיח גזע מרכזי והוא לא נרפה שנתלה על צמחים אחרים כמו רוב צמחי היערה. ניהול נכון של המשאבים מכתיב בשנתיים הראשונות הפניית משאבים לגידול ולהשתלטות על השטח, ולאחר מכן, בתנאי שהוא גדול מספיק, הוא מתפנה לרבייה. מבחינת הפריחה הוא מתנהג כמו מטפס; כל הענפים הפונים לאור מקבלים אינדוקציה לפריחה, ובעת הנכונה אפשר לראות צמח שכולו מכוסה פרחים. בו בזמן הניצנים של הענפים הפנימיים והענפים הפונים לצל ממשיכים לפתח צמיחה "רגילה" של עלים וגבעולים. התכונה הזאת חשובה מאוד, שכן למה לבזבז ולפתוח פרחים באזורים המוצלים שהמאביקים לא מגיעים אליהם?

לעיתים קרובות אני חשה קנאה בתושבי האזורים הקרים והגשומים, על הפירות המתוקים שגדלים אצלם על העצים. אומנם גם אצלנו יש פירות בבר, אבל הם קטנים ומעטים. במחשבה שנייה, אולי עדיף ככה - להשקיע יותר זמן בליקוט וליהנות ממזג אוויר בהיר. מיני מורן שגדלים בהימליה (לא רק באירופה) מפתחים גם הם פירות בשלים ומתוקים שנאכלים, שם הם נאספים על ידי בני המקום כנראה גם בימינו אנו, ומחלקם מפיקים שמן.

בגינות המורן אינו אוהב שיבש מדיי, אבל גם לא לח מדיי. הוא מוכן לגדול גם במקומות קשים יחסית כמו שפת הים, בתנאי שיש לו השקיה מספקת. בגינה, אם רוצים לקבל פירות ובכלל דור המשך, צריך לשתול לפחות שני צמחים ולהקפיד שלא יהיו ייחורים מאותו מקור. הפירות נאכלים, אבל קשה לקבל שפע מהם. הם קטנים יחסית, ורק הפרחים שהופרו בהאבקה הדדית מייצרים פירות. ברוב המקרים שראיתי היו פרי או שניים בכל תפרחת, אך ייתכן שהסיבה היא שלא הגעתי לתנאים האידיאליים של הצמח. על כן גם בחרתי לטגן ולאכול את הפרחים, שמהם מצאתי שפע בקלות.