כמו שקורה לא אחת, צמחים שישראל היא גבול התפוצה שלהם נחשבים אצלנו לנדירים ואנחנו נזהרים בהם מאוד, ולכן אני מבקשת מהקוראים שלא יקטפו כאן. לעומת זאת, בארצות אחרות המלחית הבורית נפוצה עד כדי כך שהרוכלים אוספים אותה בבר ומוכרים בארגזים. למדתי שבחנויות של ירקות באיי יוון כמעט תמיד מוצאים משהו מעניין. את מלחית הבורית מצאתי באי אמורגוס בדוכן ירקות. המוכר היה אדיב ונתן לי את המתכון אף על פי שלא קניתי. הבן שלו אסף את העלים בחוף לטובת עקרות הבית שכבר לא יוצאות לשטח. השם היווני הוא אלמירה (Almira – Aλμύρα), וכשלומדים לקרוא בשמו הנכון אפשר לקבל מתכונים. ואגב, באותו אי גם כיבדו אותנו בקריתמון משומר. תרבות הליקוט השתמרה שם לצד הבירות והמתכונים החדשים.

מלחית הבורית שייכת למשפחת הסלקיים (Chenopodiaceae). כמו אחיותיה המלחיות היא עמידה לריכוזי מלח גבוהים, ובית הגידול הטבעי של מלחית הבורית הוא על כן מלחות רטובות, וגם מלחות חוף. בישראל, עם ההיעלמות של הביצות מחופי הים היא הפכה להיות נדירה ביותר. יחידי סגולה יודעים למצוא אותה במלחות הנעמן שעל יד עכו ועל גדות נחל קישון. מורי יואב ויזל ידע לספר שבעבר היא הייתה נפוצה מאוד בכל מישור החוף. בניגוד למלחית האשלגנית מלחית הבורית אינה קוצנית אלא נעימה למגע ולמאכל, אבל אולי בשל כך היא נעלמה מהר יותר מהנופים שלנו.

העמידות של המלחית לריכוזי מלח גבוהים מושגת באמצעות מידור. היא צוברת מלחים בחלולית של התאים, והם אינם מפריעים לתפקוד הפיזיולוגי שלה. מכאן גם החשיבות הרבה שלה. בעבר היו שורפים את הצמח ומקבלים אבקה ששימשה למטרות רבות, ואף השתמשו במלחית הבורית (ומכאן שמה) להפקת סבון. הצמח מכיל כמות גדולה של אשלגן ונתרן שמשמשים כזרזים לפירוק החומצות האמיניות שבשמן הזית וליצירת סבון. כיום משתמשים בתחליפים אחרים (למשל בסודה קאוסטית) לייצור הסבון, אבל בזמנו זו הייתה דרך מצוינת להשיג מלח בלי לשלם את מחירו הגבוה.

כיום, אם מגדלים את המלחית זה בעיקר למאכל, לטובת מי שמתקשה ללכת לאסוף בחוף. הצמח גדל בחופי יוון וגם בחופי צרפת, ובמקומות נוספים שיש בהם חופי ים עשירים בצמחים. אוספים בעיקר את הענפים הצעירים שעדיין לא עמדו במשימות מלח גבוהות. בהמשך העונה הם מקבלים מעט מרירות. המתכון פשוט ומהיר. מבשלים את העלים במים, להיפרד מהמרירות ולרכך אותם, ואחר כך מתבלים. תודה להלנה שהתנדבה ללמד אותי.