בני משפחת הדגניים (Poaceae) הם כנראה המשפחה החשובה ביותר עבור בני האדם, ואולי אפילו המשפחה החשובה ביותר בטבע. היא רבת מינים, רבת תפוצה, ולה ביומסה מרשימה. אנחנו הבוטנאים קלי דעת, נמשכים יותר אל המראות היפים ופחות אל הדברים החשובים. פחות מתרגשים מהדגניים מאשר מהסחלביים, ועל כן אני שמחה שיש לי במה לדבר בשבחם של בני המשפחה.

לצמחים בני מחלקת הדו-פסיגיים יש עלים (מי יותר מי פחות) בעלי טרף ופטוטרת. לעלה של הדגניים יש שלושה חלקים: הנדן שעוטף את הגבעול, והחלק העליון של העלה, הוא הטרף, שלרוב מאונך לו ועושה את מרב מלאכת ההטמעה, וביניהם יש לשונית. הלשונית שונה מצמח לצמח - לעיתים היא שעירה, לעיתים זיפית ולעיתים מסולסלת. יש לה תפקידים שונים, והיא עוזרת לא מעט לסיסטמטיקאים.

בסוג מלעניאל יש כ-300 מינים הפזורים בעולם. אצלנו גדלים כשמונה מינים, מתוכם אזכיר מלעניאל מצוי (Stipa capensis), מלעניאל קצר מלענים (Stipa bromoides), מלעניאל הנוצות (Stipa barbata), מלעניאל ארוך (Stipa pellita). בני הסוג מלעניאל הם קבוצה של דגניים יפים, שכן הם מתהדרים במלענים ארוכים, לעיתים שעירים או דמויי נוצות, והם שהקנו לסוג את שמו. מינים של מלעניאל משמשים למרעה, וזורעים אותם כצמחי מספוא.

הנדן של המלעניאל חובק את הגבעול ושומר עליו, ובעיקר על הרקמות הרכות בנקודת חלוקת התאים, במפרקי הגבעול. מי שיודע יכול לקלף את העלים ולאכול. חלקו הרך של הגבעול, על יד המפרקים, נאכל כחטיף בשדה. תאי הגזע שעל יד המפרקים הם בעלי יכולת להתמיין לגבעולים או לשורשים. רוב השורשים של הדגניים, למעט השורשון העוברי, הם ממקור וגטטיטיבי. גם הגבעולים וגם השורשים מתפתחים מהם. אצל מרב המינים הרב-שנתיים יש לצמח גם גבעול תת-קרקעי. לעיתים הוא נקרא קנה שורש, והוא אוגר חומרי מזון, וגם כאשר החלק העל-אדמתי של הצמח מתייבש, בחורף או בקיץ, בהתאם לבית הגידול, הוא מתחדש מהניצנים שעל הגבעול התת-קרקעי.