מבין מיני המנתור הגדלים בישראל רבים סיכויינו לפגוש את מנתור המדבר (Matthiola livida) ואת מנתור שלושת החודים (Matthiola tricuspidata), זה כמובן בתנאי שאנחנו לא מתייחסים לצמחים הגדלים בגינות הנוי. בסוג מנתור נמנים כ-50 מינים, הנפוצים באירופה, באסיה ובאפריקה, מתוכם שבעה גדלים בר בישראל. רוב מיני המנתור הם חד-שנתיים, אולם יש כאלו שמאריכים ימים. המנתור הוא סוג בעל ניחוח חזק, עם פרחים ריחניים וגדולים יחסית. הפירות מוארכים ולעיתים בעלי קרניים שעוזרות בתפוצת הזרעים ומשמשות את הבוטנאים להבדיל בין המינים. עדיין משפחת המצליבים, מה שאומר עבורנו פוטנציאל לאוכל. מאז שגיליתי עניין בצמחי מאכל, כבר העירו לי כמה מרעיי שכל צמח אני רואה בעיניים של עז - לאכול או לא לאכול? בינתיים בלעתי את העלבון.

ואם כבר פתחתי בנימה אישית, אז אמשיך בזיכרון מתוק. כשהייתי נערה צעירה וביקשתי להתקבל כמדריכה לבית ספר שדה אכזיב, יצאתי לשם עם ידיד. הימים היו ימי אביב, חופשת פסח, וישנו בשקי שינה על שפת הים (אז היה אפשר ומותר). עם החשיכה התמלא כל החוף בריח מתוק. תהינו מה מקורו, וכך התוודעתי לראשונה למנתור שלושת החודים, מין חופי, לא נפוץ, שבדרך כלל גדל בקבוצות גדולות. הוא מואבק בעיקר על ידי פרפרים, והריח המתוק הוא דרכו לקרוא להם אליו לחוף לעת ערב.

השם הלטיני של המנתור, Matthiola, מוקדש לרופא וחובב טבע האיטלקי פיאטרו אנדראה מטיולי (Pietro Andrea Gregorio Mattioli), שנפטר בשנת 1577. הוא היה הרופא של המלך וחובב בוטניקה. מטיולי פרסם ספרים רבים, ואף על פי שעבודתו החשובה ביותר הייתה התיעוד הראשון של העגבנייה באירופה, שמו ניתן למנתור.

מנתור המדבר גם הוא מופיע לעיתים בכתמים. בכל פעם שפוגשים בו הוא עושה מתוק על הלב בריח הדבש שלו. על פי כמה מקורות, שנראה שכולם מבוססים על סטורטוונט (Sturtevant), מנתור המדבר נאכל בעיתות של מחסור, ואלו מזומנות במדבר. מינים אחרים של מנתור משמשים גם הם למאכל, אם כי הם פחות פופולריים. אין ספק שאת חיבתנו למנתור נבנה על יופיו וניחוחו ולא על טעמו.

במסעותיי לאורך החוף העזתי וטעמתי (כדרכן של עיזים). אחרי הכול כמו שאמרתי, למרות האופי המיוחד של הפרחים, המנתור נמנה עם משפחת המצליבים, והעלים של בני המשפחה ידועים בטיב טעמם. עלי המנתור הם רכים ובעלי גוון אפרורי. המעטתי להוסיף מרכיבים לסלט, כדי לשמור על טעמם המקורי של המנתורים. על טעם וריח...