המסרקים הם מינים נפוצים ממשפחת הסוככיים שגדלים בשולי החורש ובשולי מגורי אדם. קל יחסית לזהות את בני הסוג מסרק, כיוון שהפירות מוארכים מאוד, מזכירים בדימוי הכללי את הפירות של מקור החסידה טרם שפיזרו את הזרעים. לא מסרק שניתן להתגבר איתו על ראש פרוע, אבל מסרק לתלתלים. למרות הצפיפות יש סדר. הפרחים של משפחת הסוככיים הם בסימן חמש - חמישה עלי גביע, חמישה עלי כותרת, חמישה אבקנים. הגוונים של הפרחים במשפחה הם לרוב לבנים או צהובים, ולעיתים נמשכים לוורודים. הפרחים של המסרק לבנים, עשירים באבקה, ועל כן מבקרים אותם פשפשים וחיפושיות. אלו יודעים לעוף, אך הם מעדיפים ללכת, והמבנה של הסוכך, פרחים רבים המסודרים זה על יד זה באותו קו גובה, מקל עליהם. כדי להדגיש את התפרחת, חלק מהפרחים של המסרק אינם סימטריים אלא עלי הכותרת הקיצוניים שלהם גדולים יותר ומדגישים את התפרחת כולה. אכן צמח שיודע לתת שירות, ועל כן גם מקבל שירותי האבקה בנדיבות. לאחר ההפריה השחלה מתארכת מאוד, ונוצרת התפרחת המיוחדת של המסרק.

כשישה מינים של מסרק גדלים אצלנו, כולם לבני פרחים וכולם ארוכי פירות. נזכיר את הידועים ביותר: מסרק שולמית (Scandix pecten-veneris) ומסרק מזרחי (Scandix iberica), שפעם קראנו לו בשמו הלטיני מסרק איברי, ועכשיו עברתו את שמו. גם למסרק שולמית לא חסרים שמות עממיים: המסרק של ונוס או המחטים של הרועים (Shepherd's needle, Venus' Comb). מין נוסף, מסרק דרומי (Scandix australis), נדיר בארץ ונפוץ באירופה ונאכל שם.

העלים של המסרק טובים למאכל עם תבשיל בשר, עם דגים בפשטידות, מתאימים לסלטים ולמרקים. ביוון ובפלפונז קוראים להם "אוכל של עניים". ובינינו, בצדק, הוא לא מאוד טעים. ויש גם עניין חברתי, כבר קרה לי שעצרתי בעיניים מתעניינות על יד נשים שליקטו צמחי בר והן התביישו. לעיתים קרובות אני רואה נשים שקונות עלים בסופרמרקט, ולא יודעות שאפשר להתכופף וללקט עלים לא פחות טובים בשולי מגרש החניה שבו חנו. ואם האושר הוא מוחלט, העושר הוא ערך יחסי. בשנים האחרונות חזרה אופנה של ליקוט, אבל לא מתוך רעב אלא מתוך רצון להתחבר לחוויות של פעם. המסרק הוא מהמקדימים לפרוח, והוא מתאים למשימה. נראה לי שעדיף לשלב אותו במאפה, אך אני שילבתי בתבשיל דגים שתמיד מבקש קצת ירק לעניין את הרוטב.