שישה מינים של מצילות גדלים בישראל, חלקם נדירים מאוד וחלקם מצויים. תמיד משמח לפגוש אותן בטבע, ומי שמתכופף ומחכך את הפרחים יכול לשמוע את החריקות, ועל כן גם ניתן להן השם האונומטופיאי, המצקצק עם כל כך הרבה "צדיקים" - מצילות מצויצות.

משפחת השושניים חובקת בתוכה את היפים בפרחי ארצנו. צפוף כאן אצלנו; הרבה אנשים, מעט שטחים פתוחים, והרבה צמחים מוגנים. אבל באירופה, שם ברוב המקומות יש פחות אנשים לכל מטר רבוע, הצמח גדל בחופשיות והוא צמח אסיף נפוץ. המצילות משמשות גם לקישוט הבית בסידורי פרחים וגם למאכל. בשנים האחרונות חדר המין לגינות הנוי, ומצאתי שמוכרים את הבצלים של המצילות במשתלות.

בנושא של צמחי בר נאכלים, עם כל הכבוד לשפע שאני מוצאת כאן, אני לעיתים אחוזת קנאה באנשי הצפון, גם בשל גרגירי היער למיניהם שגדלים אצלם אבל בעיקר בשל השפע. היובש הכללי והקרבה שלנו למדבר משפיעים. לעיתים אני מציגה בצלצול אחד, כי זה מה שמצאתי, או זה מה שהרשיתי לעצמי ללקט. טוב שיש סופרמרקטים וחנויות של מזון שמוכרים את השפע שמקנה לנו החקלאות המודרנית, הפחות רומנטית אבל הרבה יותר יעילה.

המצילות מתרבות בשתי דרכים: רבייה מינית באמצעות פרחים וזרעים ורבייה אל-מינית באמצעות בצלצולים. הבצל הוא הרי צבר של עלים מעובים המצויים מתחת לפני האדמה. ואם הגדרנו אותם כעלים צריך ללכת עד הסוף, בחיקו של כל עלה מצוי ניצן. הכלל הזה חל על עלים על-אדמתיים "רגילים", כמו גם על עלים תת-אדמתיים כמו הבצלים. הניצן המצוי בחיקם של גלדי הבצל החיצוניים אוגר לתוכו חומרי מזון, מתנפח ותופח ומתכונן לצאת לעצמאות כצמח חדש. הוא דומה גנטית בכול לצמח האם, אבל יש לו חיים משלו. לעיתים ניתן לראות זר של ניצנים כאלו מסביב לבסיס הבצל, אלה הם הבצלצולים. כולנו מכירים את המראה הזה מהשום התרבותי. ראש שום הוא למעשה נזר של ניצנים מוכנים לפרוץ.

חלק הצמח הנאכל אצל הזמזומית הוא הבצל. הבצלים נאספים טרם הפריחה ואוכלים אותם מבושלים או מטוגנים, מוסיפים אותם לחביתות, למרק או לרוטב שמלווה את הפסטה. מתכון איטלקי עתיק מהפלפונז ומסרדיניה ממליץ על המצילות בקציצות בשר: עם בשר טחון, וביצים או גבינה וביצים. מבשלים ברוטב עגבניות את שתי הווריאציות של המתכון. אפשר גם לטגן תפרחות, אבל אני ניסיתי בצלצולים בעגבניות.