מרוות ירושלים שייכת למשפחת השפתניים (Labiatae), משפחה אצילה שבה הרבה צמחים ארומתיים וחשובים. הפרח הוא בעל מבנה מורכב, ובהתאמה גם תהליך ההאבקה. המאביקים מגיעים לפתח הפרח ויושבים על ה"סירה" בחלקו התחתון. לא כל מי שבא מתקבל. חרקים קלים מדיי או קצרי חדק לא יצליחו לפתוח אותו ולא יזכו ליהנות מן הצוף, כי לא יוכלו להאביק. כל גינוני האצולה נשמרים.

מרוות ירושלים מתחילה ללבלב בראשית החורף, אבל פורחת, כמו כולם, באביב. הפרטים של צפון הארץ בהירים יותר מאלו של הדרום, ויש המחלקים אותם לשני תת-מינים, אבל אנחנו לא נהיה כאלה קפדנים.

ההגדרה של מרוות ירושלים כמין נפרד בעל שם משלו היא פרי מחקרו של הבוטנאי השווייצרי אדמונד בואסיה (Pierre Edmond Boissier), והרשו לי לעשות לו קצת כבוד. הוא נולד בשנת 1910 והלך לעולמו בגיל 75. הוא הרבה לטייל בעולם, לרוב עם בתו וחתנו, ואסף צמחים באירופה, בצפון אפריקה ובמערב אסיה. הצמחים שאסף והגדיר שמורים עדיין בעשבייה הקרויה על שמו, בג'נבה עיר הולדתו, והם מהווים מקור מידע חשוב מאוד לצמחייה של ארץ ישראל במאה ה-19. כמה עשרות מינים מצמחי ישראל קרויים על שמו, שכן הוא היה הראשון שתיאר אותם למדע, וגם המרווה שלנו כלולה.

צורת ההסתעפות של הגבעולים (של מרוות ירושלים) מזכירה את מנורת שבעת הקנים שהייתה בבית המקדש, ועל כן המין המקומי שנפוץ באזורים הים תיכוניים של המזרח התיכון קיבל את השם מרוות ירושלים. אגב, המרווה אינה המין היחידי המתחרה על הכבוד להיות ההשראה לעיצוב של מנורת הקנים המפורסמת, אבל הוא אחד מן המינים הראשונים בתור.

מרוות ירושלים היא צמח רם ונישא, ולה עמוד תפרחת נושא פרחים סגולים-ורודים גדולים ומרשימים. אולם אנחנו, פשוטי העם הרעבים, לוטשים עיניים לעלים. טרם הפריחה מפתחת מרוות ירושלים שושנת עלים רחבה, המכילה מספר רב של עלים גדולים (הגודל תלוי גם בגנטיקה וגם בתנאי הסביבה). העלים האלה עושים פוטוסינתזה ואוגרים מזון כדי לפרנס מאוחר יותר את הפרח והזרעים.

העלים של מרוות ירושלים טובים מאוד לממולאים. הם בעלי ארומה עדינה, רכים וגדולים יחסית, כך שמלאכת המילוי לא קשה יתר על המידה. הם כה פופולריים עד שבשנים האחרונות במסגרת הטרנד לחזור לטבע, טרנד מבורך שמקרב אותנו אל הטבע בלי לפגוע בו, מגדלים אותם ומוכרים בשווקים (הצילום והדוגמן מן השוק של עכו), כמו את העכובית והאמיך.