שישה מינים של מרור גדלים בישראל, רובם נפוצים מאוד. המרור הוא בן למשפחת המורכבים (Compositae), ולו פרחים לשוניים צהובים. העלים והגבעולים הם בעלי שרף חלבי שמתגלה כאשר שוברים אותם. קל לזהות את הסוג (אם כי יש עוד כמה מינים העונים לתיאור הזה); כדי להבדיל בין המינים, נצטרך להיעזר בצורת העלה והגבעול. הסוג מרור נפוץ מאוד בכל העולם.

בניו-זילנד מגדלים מרור מכחיל (Sonchus asper) בשל טעמם הטוב של העלים, ועל כן הוא מופיע שם ברשימת הצמחים בעלי ערך כלכלי. בניו-זילנד גם משתמשים בשרף החלבי של מרור הגינות (Sonchus oleraceus) להכנת גומי לעיסה. המאורים, תושביה הקדומים של ניו-זילנד, אוספים את המיץ החלבי מחלקם העליון של גבעולים בוגרים. ההנחיות הן לאסוף עד שיש כמות מספיקה, ואז ללוש וללטף את החומר בידיים עד שנוצר ממנו גומי לעיסה. לגומי הלעיסה שמתקבל יש טעם מעט מר בתחילה, אולם הוא נעלם לאחר לעיסה מתמשכת. אספתי את המיץ החלבי, אך לוקח זמן עד שמפתחים מיומנות. לאחר הקיטום יש הפרשה מוגברת מהפצע, ואפשר פעם או פעמיים לחזור אל אותו גבעול עד שהוא חדל להפריש. לאחר כמה דקות כבר אספתי כמות שאפשר ללעוס אותה. במהלך החשיפה לאוויר המיץ הלבן משנה את צבעו לחום, והצמיגות שלו עולה. הטעם נשאר מר.

המרור נזכר במקורות (שמות י"ב, ח; במדבר ט, י"א) במסגרת המתכונים הקשורים ליציאת מצרים ולקורבן הפסח: "צלי-אש ומצות, על מרורים יאכלוהו". בני ישראל הרי מיהרו, ולא הספיקו ללקט מינים טובים יותר למאכל. אולי המרירות היא תוצאה של המהירות, שכן מיני עשבים רבים יש להשרות ולבשל בישול ממושך כדי להיפטר מהמרירות. ייתכן מאוד שהמרור מופיע במקורות כשם תואר ולא כמין של צמח. כמאמר חז"ל: "ירק מר שיש לו שרף ופניו מכסיפין" (פסחים ל"ט, ע"א). במשנה נמנים חמישה מינים שונים של צמחים שהאוכל מהם יוצא ידי חובת מרור בפסח: חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינה ומרור (פסחים פ"ב מ"ו). היום המנהג הוא לאכול עלים של חסה, קרובת משפחה שהיא הרבה פחות מרה.

דיוסקורידס (Dioscorides) מזכיר את מרור הגינות (Sonchus oleraceus) ברשימת הצמחים הנאכלים. פליני הזקן, גאיוס פליניוס סקונדוס (Gaius Plinius), היסטוריון רומאי, אשר פעל בסביבות שנת 77 לפנה"ס ונהרג בהתפרצות הגדולה של הר הגעש וזוב, מספר שתזאוס לפני מלחמתו במינוטאורוס (the bull of Marathon), מפלצת שחציה אדם וחציה פר, שארבה לקורבנותיה במבוך של כרתים - אכל צלחת של מרור כדי להתחזק. יש גם עדויות מתקופות מאוחרות יותר, למשל מגרמניה, שהצמח נאכל ונחשב לבריא מאוד (ולא, איך ישתכנעו לאכול ירק כה מר?).

מין נוסף שנאכל וגדל אצלנו הוא מרור מכחיל (Sonchus asper). למרות המוהל החלבי המאיים, העלים נאכלים במרק או טריים בסלט, מתובלים במיץ לימון. אני הייתי מוסיפה סוכר אף שברוב המתכונים ההמלצה היא להוסיף מלח. בקורסיקה ובטוסקנה נאכלים עלים צעירים בסלט, וכן מצאתי עדויות כמעט מכל ארצות הים התיכון, כולל קפריסין וטורקיה, מה שגרם גם לי לנסות. אני לא ממליצה. אולי הזנים הגדלים במקומות אחרים פחות מרים, אולי האנשים פחות מפונקים, אולי הייתי צריכה עלים עוד יותר צעירים, אך לא הצלחתי להשלים את הנגיסה הראשונה. עם זאת, החשיבות של המרור בהגדה של פסח גרמה לי להשאיר אותו כאן.