המרוביון שהכרתי מזמן שינה את שמו העברי למרמר, וזה רק עשה לי חשק לשתות ממנו תה. ואגב, השם הלטיני של המין, מרוביון, נגזר מהמילה העברית מר, כך שהיה זה אך צודק לעברת את שמו ולהחזיר אותו למקורותיו. משפחת השפתניים (Lamiaceae) ידועה בצמחי התה שלה ובסגולות המרפא. המרמר מצטרף למקובל במשפחה, לא מועמד מוביל כמו המנתה והזוטה אבל מקומו שמור לו בעולם.

מצאתי מין אחד בדולינה על החרמון, מרמר הערבות (Marrubium cuneatum), ומין אחד מרמר מצוי בשולי חוות סוסים בהרי ירושלים. בחווה גם כיבדו אותי בתה. בעולם ידועים כ-40 מינים וארבעה גדלים בישראל. בירור קצר העלה שהצמח ידוע ומפורסם בכל העולם. מוצאו כנראה מאירופה, אנגליה, ומשם הגיע לאמריקה וגם באוסטרליה הוכרז כמין פולש זה מכבר.

המרמר הוא צמח אפרורי, נראה מכוסה אבק גם אחרי הגשם. האפרוריות נובעת משערות לבנות הגדלות על העלים. גם הקמטוטים שעל פני העלה והשפה המשוננת מעט משווים לו מראה של משהו שנשכח. פגשתי בחודש דצמבר את המרמר המצוי המצולם כאן, והופתעתי לראות אותו בשיא פריחתו, מעבר לעונת הפריחה המוקצית לו במגדיר. כל מהותו של הצמח אומרת: "אני במקרה כאן, אל תראו אותי". ואכן בבתי גידול רבים הוא צמח פולש שנמצא בשוליים של שדות ודרכים. ובכלל איזה צמח רוצה שיראו אותו? גם הפריחה נחבאת אל הכלים: היא עדינה מאוד, עם פרחים זעירים, לבנים, מקובצים לתפרחת בפרקי הגבעול. הצניעות הרבה משתלמת, ולמרות (לא אומרים מכוער על צמח) נמיכות קומתו וצבעיו הדהויים הוא הולך ונפוץ במקומות נוספים בעולם מדי שנה.

כמו הרבה מינים ממשפחת השפתניים המשמשים להכנת תה מיוחסות לו תכונות מרפא רבות ומתחומים שונים. מיעוטן נבדקו, והשאר הן בבחינת אם לא יועיל לא יזיק. עיקר הסגולות הקשורות במרמר הן עזרה במחלות ובקשיים של דרכי הנשימה. ואני כתמיד זהירה, אבל תה (ובמיוחד אם הוא מר וחם) שוטף היטב את הגרון ומטריד מושבות של חיידקים הזוממות להתיישב שם. ואם אחרי כמה ימים עדיין כואב, לכו לרופא.

תה ניתן להכין מהעלים הטריים או לייבש אותם במקום מוצל ולשתות ביום אחר. המרירות משמשת כתוספת תיבול לבירות או ליקרים. יש עדויות מאירופה, אבל לא ניסיתי והסתפקתי בחליטה. את התה המתקתי בנדיבות, אף שבדרך כלל אני שותה ללא סוכר.