מרסיה יפהפייה, בשמה העממי (Pretty Maresia), גדלה בקרקע חולית במישור החוף של ישראל. אצלנו היא נפוצה מאוד בכתמים של אלפי פרטים, ומכל העלם היא בחרה לגדול רק במישור החוף של ארץ ישראל ולבנון. במקומות אחרים בעולם גדלים מינים אחרים של מרסיה, דומים מאוד. האנדמיזם לא מונע מהמרסיה היפהפיה להיות נפוצה. בעונה המתאימה, ולאחר עונת הקיץ היבשה, המרסיה יוצרת כתמי צבע ורודים עליזים במראם, צמחים זעירים שמפתחים פרח גדול יחסית למידתם. הפריחה בגלים בעוצמה רבה, וכך מוצא הצמח את דרכו לקבל תשומת לב רבה בעונתו ממאביקים ומחובבים.

שלושה מינים של מרסיה גדלים בישראל. השניים הנוספים, שהם נדירים יחסית, הם מרסיה זעירה (Maresia nana) ומרסיה ננסית (Maresia pygmaea). השמות מדברים בעד עצמם. הפרחים של המרסיה הזעירה הם פרופורציוניליים יותר לגודל הכללי של הצמח ועדיין קטנים מאוד. הבוטנאים מכנים אותם "פרחי בטן", כי יש לזחול על הבטן מצוידים במגדלת כדי לראות אותם.

הפזרנות הראוותנית במידותיהם היחסיות של הפרחים אינה אופיינית למשפחה, אבל עדיין על פי מבנה הפרח והפרי היא נמנית עם משפחת המצליבים. הסוג מרסיה קרוב לסוג מלקולמיה, ויש סיסטמטיקאים הסבורים שצריך לאחד את שני הסוגים. אין לטעות שמדובר במצליב, גם הצבע תורם להרגשת המשפחתיות. במשפחת המצליבים הצבע הוורוד הוא השני בתור. מבחינת התדירות, אחרי הצבע הצהוב. אצלנו (בני האדם) הוא מסמל כיום אהבה ונשיות, ונבחר להיות הצבע השולט במלתחתן של תינוקות בנות. ואגב, ורוד זו מילה חדשה בשימוש, רק מהמאה ה-17 נכנסה ללקסיקון, קודם לכן זה היה אדום בהיר. מקור השם ורוד הוא מהבוטניקה, אבל הוא מיוחס למין ממשפחת הציפורניים.

המרסיה היא מבין פרחי החורף המקדימים לפרוח, אחרי הגשמים הראשונים. בדצמבר היא לרוב בשיא הפריחה, עם הנרקיסים, הסתווניות והכרכומים. מעטים הפרחים הפורחים בעונה הזאת, וכמעט שאף אחד מהם לא פורח בבית הגידול שלה, ועל כן הדבורים מתפנות לבקר את המרסיה. הן מוחלות על כבודן ועפות לחולות לבקר צמח נמוך ולא נוח. הגבעול הדק מתכופף תחת כובד משקלן, אבל עדיין הפרח מכיל צוף מתוק. המרסיה פורחת לרוב בקבוצות גדולות, ועל כן מצפה לדבורים גמול הולם שהן בוחרות ליהנות ממנו ולהאביק. עונת הפריחה של המרסיה ארוכה יחסית, והיא נמשכת עד אפריל, יותר ממשך הפריחה של רוב פרחי ראשית החורף, כגון הסתוונית והכרכום.

ובבואנו לאכול, עומד לנו הכלל שמשפחת המצליבים מתאימה למאכל. מכיוון שמדובר בקטני ארץ לא נפריד אותם אלא נאסוף את הצמח כולו. המרסיה גדלה על קרקע חולית ועל כן יש חשש שחול יגיע לצלחת. כדאי להיזהר באיסוף (בלי שורשים) או לשטוף היטב אם לא רוצים חריקות בשיניים. כמו תמיד, השתדלו לאסוף את הצמח טרם הפריחה או בראשיתה, אני התמהמהתי, אבל גם את הפירות בראשית דרכם אפשר לאכול.