מרסיליה זעירה היא שרך ממשפחת המרסיליים (Marsileaceae). זו משפחה הכוללת כ-65 מינים של שרכי מים. כמו בית הגידול המיוחד, כך גם הצורה המיוחדת של המרסיליה ששונה במבנה התלוס משרכים אחרים. בניגוד ל"עלים" הרחבים, מפוצלים או לא, כאן יש לנו מבנה שמזכיר עלה מודרני בעל טרף ופטוטרת, ומזכיר גם במשהו עלה תלתני של הפרפרניים, אבל בעלי ארבעה עלעלים. יש מקומות שעל כן קוראים לה בשם העממי תלתן המים. התלוס של המרסיליה בחלקו טבול ובחלקו מזדקר מעל למים, נהנה מהאור ומריכוזי הפחמן הדו-חמצני שהאוויר מציע.

כמין שגדל בתוך המים, חלקו התחתון של התלוס חלק וההתרחבות דמוית העלים היא בחלקו העליון. המבנה הזה מקנה חן מיוחד לצמיחה הצעירה של המרסיליה, שנראית כאילו היא מרכינה את ראשה בענווה בראשית הדרך ולאחר מכן מזדקפת. קל מאוד לטעות ולייחס את המרסיליה לצמחים העילאיים, אבל לעולם לא נמצא עליה פרחים, ואת הנבגים ניתן למצוא בחלקו האחורי של העלה. האהבה של המרסיליה למים מתוקים הפכה אותה לצמח אקווריומים מבוקש, שמשמש גם לאקווריומים וגם לבריכות נוי.

בעבר קראו למרסיליה הזעירה Marsilea diffusa, ובעברית היא נקראה מרסיליה קטנה. עם שדרוג השם הלטיני עדכנו בהתאם גם את שמה העברי. ואם השרכים האחרים שהזכרתי הם צמחים מזופיליים, דהיינו צמחים חובבי מים ולחות, הרי שהמרסיליה אוהבת אותם אהבת נפש וגדלה בתוכם. מאליו יובן שסיכויי ההישרדות שלה בעולם חובב מים של התרבות המודרנית הם זעירים, כיוון שרוב גופי המים באזור נפגעו עם השנים.

במקומות שונים בעולם ובכמויות משתנות אוכלים צמחי מרסיליה. באינדונזיה, שם יש למאכל שמכינים ממנה שם מיוחד - Pecel Semanggi, אפשר לקנות אותו בשוק. לרוב הוא עטוף בעלי בננה, ובא עם תבשילים נוספים. תודה לגוגל שאפשר לי תרגום של המתכונים מאינדונזית. ובכן איך אוכלים מרסיליה? מאדים את הצמחים ומקבלים מנה ירוקה ועליה שמים רוטב סמיך, שאצלי במטבח הייתי קוראת לו מחית בגלל המרקם, לרוב בגוונים חומים שלא נראים לי אטרקטיביים. לפעמים הרוטב עשוי אורז, בטטות ותבלינים, יש רוטב צ'ילי, לימון, וסוכר חום. את הרוטב הזה מסמיכים עם פרי מקומי שלא עמדתי על טיבו. ויש גם רוטב מתפוחי אדמה, בוטנים טחונים ותבלינים. אני מפרטת, כיוון שבכל מקום מקובל רוטב אחר, ואלו צירופים שלא הייתי רגילה לצרף במטבח שלי.