מררית היא סוג במשפחת המורכבים (Compositae). הטעם המר מוכר לנו ממינים נוספים במשפחה והוא מתבטא בשם. המרירות אינה נעימה ואינה טעימה לרוב האנשים, במקרים רבים היא נעלמת תוך כדי בישול, מה שהעיזים והצבאים לא יכולים להרשות לעצמם אלא רק אנחנו. יתרון נוסף של המרירות הוא שהיא מורידה את התיאבון. אחרי שאכלנו משהו מר למשך זמן מה אין לנו חשק לאכול כלום, והרי כאן הזדמנות לתרופת דיאטה עתיקת יומין. העלים של בני הסוג מררית מכוסים זיפים שראשם מתפצל, ועל כן העלים וכל הצמח נדבקים לבעלי חיים ולחולצות פלנל. לא ברור מה המטרה האקולוגית, שהרי אין יתרון להפצת העלים, אבל ייתכן שהזיפניות תורמת לחוסר ההנאה של בעלי חיים מהאכילה ועל כן היא בעצם מאריכה את חיי הצמח. הציצית של הזרע עשויה זיפים ארוכים ומנוצים, ויש בכך עזרה בפיזור שלו ובזיהוי.

בארץ גדלים כשבעה מינים של מררית, ביניהם: מררית מצויה (Picris altissima), מררית הגליל (Picris galileae), מררית החוף (Picris amalecitana), ומררית שסועה (Picris asplenioides) שהיא מין מדברי; שם המין נובע מצורת העלים שמסודרים בשושנת עלים וגזורים מאוד, לאונות ואונות משנה. יש מינים נוספים באדום ובחרמון.

השם של הצמח מרמז על טעמו.. המרירות של משפחת המורכבים, אנחנו כבר יודעים שהיא נעלמת בבישול. בספרד נאכלים שני מינים אחרים, לאחר שמבשלים את העלים צעירים, ונראה שכל מיני המררית מתאימים למאכל אחרי בישול.