נטופית שעירה היא בת למשפחת החלמיתיים (Malvaceae), משפחה של עלים רכים וטעימים ושל פירות משביעים ונעימים. הפריחה של הנטופית השעירה היא לבנה עם פזילה קלה לכיוון הוורוד, שהוא הצבע השולט בצמחי הבר של משפחת החלמיתיים הגדלים אצלנו. שלושה מינים של נטופית נזכרים בפלורה של הארץ: נטופית רפואית (Althaea officinalis), נדירה מאוד אצלנו אבל נפוצה באירופה, ושימשה בעבר להכנת מרשמלו, נטופית המדבר (Althaea ludwigii) ונטופית שעירה. שמה של הנטופית השעירה, בעברית ובלטינית, ניתן לה בשל הזיפים והשערות המלווים את כל הגבעולים ואת עלי הגביע. פגשתי אותה מלווה את אירוס הגלבוע.

הנטופית השעירה היא צמח חד-שנתי או דו-שנתי. באירופה היא מאחרת בפריחה, בהתאם לממשק הגשמים, אבל אצלנו הפריחה מסתיימת מהר, כמו הגשמים. בעונה הזאת שבה מתנשאים עמודי התפרחת הצעקנים של החוטמית הזיפנית, הנטופית היא אכן נחבאת אל הכלים. ייתכן שהיא פחות נדירה ממה שאנחנו חושבים, בשל צניעותה ומיעוט התצפיות. אלמלא ההתחייבות שלי לטעום מכל מה שאני ממליצה, לא הייתי קוטפת. התפוצה של המין היא ים תיכונית ומגיעה גם לצפון אסיה ולאירופה, ובארצות האטלס יש דיווחים על מציאותו בצפון מרוקו. פה ושם היא הגיעה לאמריקה, כמו מינים רבים מהעולם הישן, אבל שם היא מוגדרת פולשת.

העלים של הנטופית הם ברובם מפורצים; עומק המפרצים משתנה, ולעיתים העלים עגלגלים. גם על אותו צמח יש שונות בצורת העלים, אבל אפשר להבחין במגמה כללית. העלים הצעירים והתחתונים הם עגולים יותר ומפורצים פחות. הצורה הסופית משתנה מפרט לפרט. אילו יכלו לדבר היו ודאי מתארים אותנו כיצורים בעלי ידיים עם חמש אצבעות, ואצלנו כל כך הרבה הבעה יש בצורת כף היד, כך גם העלים אצל הצמחים. עמוסים במטען גנטי של המשפחה, של המין ושל הפרט, הם מבטאים גם את גילם וגם את תנאי המחיה שזכו להם, כמות המים או מחסור במינרלים. בוטנאים וחקלאים אמורים לדעת לקרוא אותם.

הפירות והעלים הצעירים נאכלים. קל לאסוף ולבשל את העלים, הם קצת קטנים למילוי, אבל מעשירים מרקים וקדירות. הטעם די סתמי. הם לא משתלטים על התבשיל אבל מסמיכים אותו, וממלאים את הבטן.