שתי יפהפיות אמיתיות ממשפחת הנופריים (Nymphaeaceae) גדלות אצלנו: נימפאה לבנה (Nymphaea alba) ונימפאה תכולה (Nymphaea nouchali). שני המינים של הנימפאות נפגשים בארץ ישראל וכאן המקום היחיד שבו אפשר לראות אותן בטבע, גדלות זו על זו. אולי כאן זה גם המקום שממנו הם נפרדו וכל מין יצא לדרכו: הנימפאה הלבנה צפונה לאירופה והגיעה עד לסיביר, והנימפאה התכולה דרומה לאקלים החם של האזורים הטרופיים. מעטים הם מקורות המים הטבעיים שנותרו בישראל ועל כן מעטים המקומות שנוכל לפגוש אותן גדלות בר, אבל עדיין נותרו כמה. בין השאר בשל מסירותו של איש אחד, יגאל סלע שמו, תושב בוסתן הגליל, ששמר בגינתו נימפאה תכולה שאסף במעיינות אפק, ומשם היא הושבה לטבע ונפוצה להרבה גינות.

המראה החושני של הנימפאה מזמין סיפור דרמתי וכמו כל עלילה טובה יש בו הרבה סקס, הרבה דרמה ומוות שהוא עונשם של הנהנים ממתיקותן של הבתולות, טלנובלה שנמשכת כארבעה ימים. מחזור הפריחה של הנימפאות מתחיל בפתיחה של הפרח: גדול, בוהק ומלא צוף. המאביקים, בעיקר זבובים מנוסים החומדים את המתוק, מתקרבים, באים לטעום מהצוף, נופלים פנימה ולא מצליחים לצאת. לרוב הקורבנות הם זבובים שכבר ניסו את הטעם, ביקרו בנימפאות אחרות ועל כן הם מכוסים אבקה. המוות בטביעה שנגזר עליהם מטרתו להציף מעליהם את גרגירי האבקה שינדדו ויפרו את השחלות של הנימפאה. משהושגה המטרה רמת האלימות יורדת, בתוך הפרח מבשילים אבקנים רבים והיא מציעה את מרכולתה למאביקים, צוף ואבקה בשפע שיבואו וייהנו ויעופו לדרכם עמוסי אבקה במשך כשלושה ימים נוספים. למרות השנים הארוכות של האבולוציה לא למדו הזבובים להיזהר מהנימפאות ביום הפריחה הראשון. ב-75 אחוז מהמפגשים הפרח מסביר פנים, ואם בעתיד הם ילמדו, יחדלו צמחי הנימפאה להתרבות וגם הם.

כיום אפשר למצוא בארץ הרבה גינות נוי עם "שושנות מים", נימפאות, גם במרכזי הערים וגם באגנים ירוקים המיועדים למיחזור של מים אפורים. נימפאה היא אחד מצמחי המים העמידים ומתאימה למטרות אלו.

הילידים באוסטרליה ובני תרבויות אחרות של מלקטים, אוכלים את השורשים של הנימפאה, טריים או מבושלים במדורה, וגם הפירות והפרחים נאכלים. בצרפת של המאה ה-19, התסיסו את הגבעולים והכינו מהם בירה. הזרעים הבשלים, שחורים או חומים, נאכלו על ידי הילידים של ציילון שאהבו ללעוס אותם אבל אולי חדלו. על פי פיקרינג (Pickering, 1879) נהגו לאכול את הפרחים והשורשים במקורות הצפוניים של הנילוס, ממש קרוב אלינו. הפירות מוחמצים והזרעים נטחנים ומשולבים בעוגות.

בחוות הגידול "עפרה צמחי מים" שבמושב ציפורי, אירחו אותי ואת חברתי רותי וגם הרשו לנו לטעום פרחי נימפאה. הפרחים יפים אבל לא מאוד טעימים, אין המלצה חמה מהכיוון שלי. אם אין לכם ברירה וזה המזון היחיד בשטח תבשלו או תטגנו את הפרחים. אני בחרתי לוותר על עלי הגביע ולהסתפק בעלי הכותרת והאבקנים כמרכיבים בסלט פירות, היה אכיל אבל לא יותר מזה. עדיף לראותם. מספרד מצאתי המלצה לאכול את הפירות כחטיף בשטח.