הסולנום הזיתני הוא החשוד מבין הסולניים שגדלים אצלנו ומתייחסים, איך לא, למשפחת הסולניים (Solanaceae). המשפחה קרויה על שם הסוג כיוון שהוא הסוג החשוב ביותר במשפחה. חילקתי את המידע ברשימות על שלושת המינים, שכן למרות הדמיון יש שוני בהעדפות לאכול אותם. השוני נובע גם מסיבות אובייקטיביות של איכות הפירות וגם מהבדלים גיאוגרפיים. במקומות שונים בעולם מנהגי האכילה הם שונים, כמו גם מנהגי הדיווח. לרוב, נערים שטעמו את הפירות במרעה לא כתבו על כך ספר. תודה לכל אותם חוקרים שריאיינו את האוכלים במקומות אקזוטיים רגע לפני שליקוט של פירות כל כך קטנים הפך למיותר.

סולנום זיתני, כך על פי ד"ר גרג (Dr. Gregg) בפרסום משותף שלו ושל טורי (Torry and Gregg, 1840), שימש את המקסיקנים להקרשת חלב. הוא מוסיף ומספר שהם קוראים לו טרופילו (trompillo). כנראה שכיום יש להם אופציות טובות יותר, אבל תפקידנו הוא לשמר את המסורת. לא ניסיתי את המתכון, ועל כן אינני ממליצה. במקומות אחרים מצאתי עדויות שהפרי רעיל ומשמש למרפא.

מצאתי עדויות סותרות בנושא השימוש בפירות הסולנום הזיתני. מינים רבים של פירות סולנום נאכלים, ועל האחרים אין מידע או שיש אמירה שהפירות רעילים בלי אסמכתא, לעיתים גם על צמחים שידועים כנאכלים במקומות אחרים. אין כוונתי לגרום לכם לפקפק באזהרות רעילות של צמחים אלא להפנות את תשומת ליבכם. לא כל מה שכתוב בספרים ובוודאי לא כל מה שמופיע באינטרנט הוא תמיד נכון.

מאמר שהתפרסם בשנת 2010 בעיתון האפריקאי לביוטכנולוגיה (African Journal of Biotechnology) הוא תוצאה של עבודה של קבוצת חוקרים גדולה על השימוש בפירות של סולנום (מינים שונים) להקרשת חלב. מיצוי טבעי של הפירות גרם להקרשת החלב בתוך 8-20 שעות, תלוי במידת ההבשלה של הפירות ובכמות המלח שהוספה. החוקרים הצליחו לייעל את התהליך ולקצר אותו, לאחר שחיממו את התמצית. נראה שלחימום יש השפעה חיובית על האנזימים שמצויים בתוך הפרי, וזה מזרז את ייצור הגבינה. זה חשוב מאוד במערכות כלכליות, וכן במקומות שאין בהם מקררים. יש כאן מקרה נוסף שבו אפשר לראות את החשיבות בשימור מסורות עתיקות. לא כולן, אבל רבות מהן מכילות ידע שניתן לנצל אותו גם לאחר שלכאורה פג הצורך.