משפחת הסולניים (Solanaceae) שעימה נמנה הסוג סולנום והסולנום השחור, היא משפחה חשובה בצמחי המאכל, שתרמה לאנושות, אבל יחד עם זאת היא ידועה לשמצה בצמחי הרעל שלה, ועל כן כדאי להיזהר מפניה. אודה ולא אכחד, היססתי רבות אם לכלול את הסולנום בספר, ולכן הוא אחד מן הצמחים שהצטרפו אחרונים למסכת.

הסולנום השחור קיבל את שמו הלטיני והעברי מצבעם של הפירות. יש אזהרת רעילות על המשפחה, על הסוג ועל המין, לצד עדויות על אכילה. הצבע השחור הבוהק של הפרי הוא צבע חביב על ציפורים שרואות אותו היטב, ובשפה האוניברסלית של הצמחים ואוכלי הצמחים הוא גם מסמל הבשלה מלאה. האוניברסליות של השפה מתבטאת בכך שפירותיהם של צמחים ממשפחות שונות, כגון תותים ופטל, משחירים כשהם מבשילים, וכן בעובדה שהאוכלים מעדיפים שחור. אינטואיטיבית, פרי שחור תמיד ייראה לנו בשל, אף על פי שבצבע השחור יש גם אלמנט של אזהרה - וזה כל מה שצריך לדעת על הסולנום השחור.

נושא הפירות הרעילים מטריד אותי רבות ולא קיבלתי עליו תשובה מספקת, שכן הדילמה הסביבתית צועקת. הצמח נושא ענבות עסיסיות ויפות מראה, אז למה הוא מפתח פירות רעילים? הרי המטרה שלו היא שיאכלו אותם וכך יפיצו את המסר. האם הפירות המתוקים רעילים? רעילים למי? כנראה שחלקם אכן רעילים.

מכל מיני הסולנום יש את מרב האינפורמציה על אכילה של סולנום שחור. אולי כיוון שהמין הוא קוסמופוליטי והיה נפוץ גם בעולם הישן, שם נהוג לתעד בכתב את מה שאוכלים. יש בידינו עדויות שמתחילות בשנת 1542, אז גידלו אותו בגרמניה. על פי וילמורן (Vilmorin, 1885) אכלו את הפירות בצרפת, אבל לא את העלים, אלה נאכלים בארצות החמות. בזמנו אפשר היה למצוא אותו בשווקים של מאוריציוס וגם בסין, שם אכלו ענפים צעירים וליקטו את הפירות.

פירות של סולנום שחור נמכרים בשווקים של איסטנבול, שם ממליצים לבשל אותו עם קישואים ואת העלים להכניס לקדירת בשר. אני מעדיפה את הפירות הבשלים של הסולנום השחור בבישול משמר - ריבות ועוגות. טעמם המתוק והארומתי מזכיר עגבנייה, אבל פחות מוצלח. לאור המסורות לאכול את העלים טריים או מבושלים, צעירים או בוגרים, התלבטתי אם לטעום, אבל כיוון שלא היו מחמאות על טעמם של העלים ובגלל החשש מהרעילות, החלטתי להימנע. ייתכן שגם הריבה שהכנתי מהפירות היא בבחינת סיכון מיותר. צריך להקפיד להשתמש בפירות בשלים בלבד, כיוון שהרעלים של הסולניים מתרכזים בפקעות ירוקות ובפירות לא בשלים. בשל הכמות הקטנה העדפתי להכין את הריבה בעזרת מיקרוגל. הדרכים המסורתיות של בישול ממושך על אש קטנה אולי אפילו מתאימות יותר, בשל חשש הרעילות והשאיפה לחיקוי מתכוני העבר כפי שהוכנו בידי אנשים שלא קנו פירות קפואים בסופרמרקט. בסופו של דבר קיבלנו ריבה ורדרדה, חמוצה וטעימה מאוד. למרות אזהרות הרעילות אכלנו את כל הכמות ואפילו הרגשנו טוב.