המין סייגית מבריקה, היחיד בסוג סייגית שגדל אצלנו, הוא נדיר בטבע. זהו מין של צמח ממשפחת הסוככיים (Apiaceae or Umbelliferae), בעל עלים גזורים ופרחים לבנים. הסייגית גדלה בצל בחורש הים תיכוני. היא מין קרוב של הסייגית Anthriscus cerefolium, צמח תבלין חשוב במקומות אחרים בעולם, כמעט כמו הפטרוזיליה, המשמש גם לתיבול מרקים. בקווקז מגדלים אותו בשדות כיוון שהכמות שנאספת מהים אינה מספיקה לתצרוכת של כל מי שחפץ לאכול אותו. מי שחפצו ביקרה של הסייגית המבריקה היו הרומאים. הם היו חיילים בעלי תיאבון בריא, והם הפיצו באזורים שכבשו, שהיו כמעט כל העולם של אז, מינים רבים של צמחים שגילו ואהבו.

על פי פרופ' אבינועם דנין, אצלנו זה עשב רב-שנתי בעל שורש עבה הגדל בצל החורש הים תיכוני, על פי רוב בקרקעות טרה-רוסה, אך גם בקרקעות על סלעי בזלת, למשל ביער מסעדה שבגולן ניתן למצוא פרטים שלו, וגם המקום הזה מרמז על תפוצה צפונית של המין. סביר להניח שגם השורש טעים למאכל.

בתחילת החורף מפתחת הסייגית שושנת עלים, ובאביב היא מצמיחה גבעול תפרחת זקוף. הסייגית המבריקה מתייחסת לקבוצה של צמחים שאצלם יש הבדל רב בין העלים הראשוניים לבין העלים שמלווים את התפרחת. יש הקוראים לעלים הראשונים עלים יובניליים. כמוה גם הפטרוזיליה וגד השדה (כוסברה), שיש להם גם מקום דומה במטבח. הזרעונים של הסייגית חומים, צרים, ארוכים ומבריקים.

ורגע לפני שאתם מחפשים את העלים של הסייגית המבריקה כדי לתבל בה את המרק, אני חוזרת על האזהרה, חלק מהמינים של הסוככיים, בעלי עלים גזורים ופרחים לבנים, הם רעילים. על כן, לפני שאתם טועמים, חשוב שתהיו בטוחים שאתם יודעים להגדיר את המינים של המשפחה המסוכנת הזאת. בדקו את מבנה הפרי ואת כל הסימנים, ואם אתם לא בטוחים ותרו, יש משפחות שצריך להיזהר מהן וכזאת היא משפחת הסוככיים.

מכיוון שאצלנו מדובר בצמח נדיר, צפוני, אין כאן תרבות של אכילה שלו, אם כי מינים אחרים נאכלים. אני טעמתי עלה אחד וחשבתי שהוא מתאים לתבל בו מרק. בספרי בישול מתארים אותו כפטרוזיליה אצילה או פטרוזיליה לאניני הטעם. פליניוס הזקן כתב שאכלו אותו בסוריה, לא בטוח אם הכוונה לאותו מין. יש המלצות חמות על הצמח החל מהמאה ה-16, גם לתבשיל וגם לסלט.