הסרפד נמנה עם משפחת הסרפדיים (Urticaceae). רוב בני המשפחה הם עשבים ומיעוטם עצים ושיחים. בארץ גדלים ארבעה מינים של סרפד, והנפוצים שבהם הם סרפד צורב וסרפד הכדורים. כולם מתאפיינים בשערות צורבות. חלק מהמינים ידועים כצמחי סיבים (לא כל כך טובים), ששימשו בעבר לאריגה. זוכרים את הסיפור של הנס כריסטיאן אנדרסן על הנסיכה ו-12 הברבורים? אחיה הנסיכים כושפו והפכו לברבורים, ורק בלילה חזרו להיות נסיכים. כדי לבטל את הקללה הוטלו עליה שתי משימות: לארוג גלימות מצמחי סרפד, ולא לדבר - שתיהן משימות קשות. אלמלא סיימה לארוג את הגלימות הסיפור הזה היה נגמר לא טוב.

הסרפד - מי שלא נצרב ממנו, לא הייתה לו ילדות. זה אותו צמח שאם נוגעים בו נצרבים ומתכסים בשלפוחיות אדומות, מופתעים ונרעשים, עד שמוצאים למי לספר. לרוב הצריבה חולפת בתוך כמה דקות. הצריבה היא ביטוי חד-משמעי לחוסר הרצון של הצמח שיאכלו אותו, תכונה שהיה על הסרפד לפתח כיוון שהוא גדל בסביבה עשירה בחנקן וחביבים עליו ביותר מקומות המרבץ הקבועים של פרות ועיזים, מקומות שבהם רבות הלשונות שישמחו ללחך את העלים.

תחושת הצריבה נגרמת ממציאותן של שערות צורבות: אלו שערות חד-תאיות שלהן צורת בקבוק. בבסיס הנפוח מרוכזת כמות גדולה של ארס, שעיקרו חומצת נמלים, וממנו מובילה שפופרת שקופה ומוארכת המסתיימת בבליטה קלה. השפופרת מכילה כמויות משתנות של צורן (החומר שממנו מכינים זכוכית), ובמגע היא נשברת. השבירה מתרחשת במקום שבו ריכוז הצורן גבוה יותר, ואז היא שורטת קלות את העור, ובמקום השריטה נשפכת החומצה מהבקבוקון. מספיק לא נעים כדי לגרום לבקר ולצאן לא לאכול את הצמח, אבל לא מתים מזה. הצריבות דווקא שימחו את הרומאים שהיו חובטים בגופם בענפי סרפד צעירים – כתרופה לראומטיזם.

אוכלים את העלים בכל מיני אופנים: כתה - תה סרפד, וכמרק, וכן, אם ממש רעבים (או לאוכל או להערצה), אפשר לגלגל את העלים הטריים ו...ישר לפה. זה לא צורב, אבל גם לא מי יודע מה טעים. כאן התייחסתי לסרפד צורב, אך המתכון מתאים גם למינים אחרים של סרפד. כשהגשתי את המרק ביום חורף גשום, חלק מהנוכחים ביקשו תוספת.