העירית, צמח ממשפחת השושניים (Liliaceae), היא גיאופיט רב-שנתי, שנעלם בסוף הקיץ ומופיע מחדש בתחילת החורף. התנהגות זו תואמת את מקצב החיים הים תיכוני שבו בקיץ לא יורדים משקעים. כמה מידידיי משתמשים באותה אסטרטגיה... פירושו של השם המדעי של הסוג: אספודלוס, הוא חצי חנית ביוונית, והוא נובע מהעובדה שלעלים יש צורה מחודדת דמוית חרב. לפרח של העירית שישה עלי כותרת בהירים, ובמרכזם קו כהה המוביל את החרקים למרכז ומושך את תשומת הלב שלהם לעבר הצוף שאותו הצמח מפריש בכמויות גדולות. הפרח מתוק, ונחמד לקטוף אותו ולאכול סתם אם בא לכם מתוק.

בעלים של העירית יש רעלים וראפידות המונעים טריפה, עוד הוכחה להתאמה של העירית למקצב החיים הים תיכוני. ועל כן, אם רואים אזור עשיר בעירית לרוב זה סימן שיש או הייתה שם בעבר רעייה חזקה. השיטה עובדת כל כך טוב עד שיש צמחים, למשל מיני איריסים, שמחקים אותה, ומרחוק העלים שלהם נראים כמו עלי עירית. העירית נזכרת בתלמוד כצמח שבהמת השדה אוכלת: "עירית שלקטה למאכל בהמה" (תוספתא, שביעית ה', י"ז). ככל הנראה אין הכוונה לאותו צמח שכיום אנחנו מכנים עירית ושאינו נאכל על ידי בעלי חיים, אלא מדובר בזיהוי לא מוצלח של שם תנ"כי שכנראה ילווה אותנו עוד שנים רבות.

באמונה היוונית שורש העירית הוא מזונם של המתים (שהרי חלקו הטעים ביותר נמצא מתחת לקרקע כל הזמן), ולעיתים שותלים אותה במכוון בבתי קברות. במיתולוגיה היוונית, באודיסיאה, מסופר שהעירית נותנת מקלט לנשמות המתים, וזאת כיוון שגם אצלם הצמח כיסה בצפיפות את בתי הקברות. הומרוס מספר שבשאול היו משטחי עיריות, ועליהם נאספו רוחות הגיבורים. הדבר מלמד אותנו שעיזים וכבשים רועים גם בבתי הקברות וגם בשאול.

השורשים המעובים של העירית היו בעלי חשיבות רבה בעולם של אתמול, כיוון שהכינו מהם דבק. השורשים מכילים גליקוזידים, אלקלואידים ואנטרקינונים, אך עד היום לא נמצא שימוש רפואי מיוחד בהם. לנושא הדבק שמכינים מהשורשים יש סימוכין גם במקורותינו, שהרי כתוב במשנה "היבלית שמורחין בה את הכדים". הדבק שמופק מהעירית שימש לכריכה וסנדלרות.

הרומאים והיוונים נהגו לקלות את השורשים על גחלים, ואז לאכול אותם (Hippocrates, Dioscorides, and Pliny). אגדה אורבנית מספרת על נוגה הראובני, בוטנאי דגול ומייסד נאות קדומים, שהיה מהראשונים שהובילו את המהלך של בישולי שדה והישרדות בצבא. יום אחד אספו החבר'ה בשטח שורשים מעובים כי נוגה אמר שהם מצוינים להכנת תה. בעוד השורשים מתבשלים במים הם חמדו לצון והוסיפו קצת עלים של תה צה"לי לסיר... וכשמזגו את המשקה לכוסות ונוגה התלהב - "אמרתי לכם", הפיצה החבורה בחדווה את הסיפור והנה הוא כאן (פולקלור מקומי).

להכנת תה יש להוציא מהאדמה את אחד השורשים המעובים. עובי השורש הוא כאצבע, וכדי לייעל את תהליך הכנת התה פרסתי אותו לפרוסות. התוכן של השורש צבעו צהוב, נוטה לכתום, וכזה הוא גם צבעו של התה הנוצר לאחר בישול קל במים. השורש מתאים גם כתוספת לחליטת צמחים. טעמו של התה עדין וללא טעמי לוואי. אחרי שגמעתי את הכוס הראשונה מייד מזגתי לי שנייה.

מה עוד אוכלים? את הפרחים. הפרחים מתוקים וטעימה מהם במהלך טיול, מרעה או משימה חשובה אחרת ממתיקה ומרעננת את הפה ולא דורשת מאמץ מיוחד. הוספה של פרחים לסלט, למשל לסלט חסה, או לג'לי, עושה אותם טעימים ויפים יותר.