העירית הנבובה מזכירה בצל ירוק, ולפעמים מוכרים את העלים שלה כבצל ירוק. בדוכנים בשוק קוראים לה עירית הבצל, וזהו שמה העממי גם במקומות אחרים בעולם (Onionweed). הטעות בהשתייכות היא אוניברסלית, גם לי היה רגע של מבוכה כשראיתי שהיא מתויקת אצלי בתיקייה של השומים במקום בתיקייה של העיריות. אילו הייתי חופרת לעומק הייתי מייד יכולה לראות שהיא בעלת ציצת שורשים מעובה ולא בצל אוגר. העירית משתייכת למשפחת השושניים (Liliaceae), אלא אם כן יפרידו אותה יחד עם כל מיני העירית למשפחה נפרדת - משפחת העיריתיים (Asphodelaceae). יש דיבורים על כך, אבל עדיין לא החלטה סופית המקובלת על כל הטקסונומים. מראה העלים הבשרניים והגלולים של העירית אכן מזכיר בצל, אך כיוון שהיא לא מין של שום אלא של עירית הטעם והריח שלה עדינים הרבה יותר.

הפרחים של העירית בהירים, בגוון לבן נוטה לקרם או לוורוד, ובמרכזם פס כהה, שביל צוף שמוליך את המאביקים לצופנים. המאביקים חשובים מאוד להמשך קיום המין, כיוון שיש לצמח מנגנון של אי סבילות למניעת האבקה עצמית. המאביקות העיקריות של העירית הנבובה הן דבורים וחיפושיות פרחים, שנהנות מהצוף ומהאבקה, ובתמורה מפרות את הצמח.

עירית נבובה היא מין שכרגיל פורח בחורף. בשולי שדות ועם תוספת השקיה הצמח משנה את מנהגיו, ועל כן גם מתאים לגידול חקלאי. הצמח הנובט מגדל עלים ירוקים המתייבשים בקיץ, והחל מהשנה השנייה אפשר לצפות לפרחים שכמותם עולה משנה לשנה. הזרעים נפוצים בקלות יחסית בעזרת בעלי חיים ואפילו מכוניות. בכמה מקומות בעולם (וכמובן באוסטרליה) העירית הנבובה מתוארת כצמח פולש ועשב רע של שולי שדות.

למרות הטעם העדין (יחסית לשום), רוב בעלי החיים אינם אוכלים את העירית הנבובה, והיא מצליחה להתפשט בבתי גידול שנמצאים בלחץ רעייה. נעשו עבודות על מיצוי הצמח, ומבין כ-50 צמחים ים תיכוניים שנדגמו העירית הנבובה הייתה בין חמשת הצמחים שהכילו כמויות רבות של חומרים דוחי חרקים, עוד כיוון שאולי יהיה לו ערך חקלאי בעתיד ובהווה, ובעבר עזר למין לשרוד.

במטבח ובשדה גם השורשים המעובים וגם העלים הירוקים נאכלים. ומכיוון שאני רוצה לשמור על הצמחים שלנו יותר מאשר אני רוצה לחפור, החלטתי לטעום את העלים. הם עדינים בטעמם, וההמלצה שלי היא להשתמש בהם לתיבול. עדיף ללא בישול או לאחר בישול קל. כדאי להוסיף אותם למטבל גבינה או למרק; להכין אותם קצוצים בצד, ורגע לפני האוכל להכניס לתבשיל.