העצבונית נכללת במשפחת השושניים (Ruscaceae). אין ספק שזה צמח חריג ומיוחד במופע שלו. יש המלצות לכלול את העצבונית במשפחה נפרדת, משפחת העצבוניתיים, או לשייך אותה למשפחת האספרטיים. עדיין לא נאמרה המילה האחרונה בקרב הסיסטמטיקאים. המראה המיוחד של העצבונית הופך אותה לכוכבת בשיעורי הבוטניקה. ממבט ראשון נראה כאילו הפרח והפרי מתפתחים על העלה של העצבונית. בוטנאים יודעים שזה בלתי אפשרי, כיוון שמעצם ההגדרה האיבר הצמחי שעליו מתפתח הניצן הוא גבעול. פתרון החידה הוא שהגבעול נראה כמו עלה.

ייחור שקיבלתי לפני 40 שנה (במהלך שירותי הצבאי) עדיין גדל באותו עציץ, והוא מאפשר לשער את גילם של השיחים שאנו מוצאים בשטח. לעיתים קרובות שיח שקוטרו חצי מ' גילו עשרות שנים, או אף מאות שנים. אסטרטגיית הקיום של העצבונית היא גדילה איטית בצל, וזו כנראה ערובה לאריכות ימים. לא בכל שנה הצמח עושה פירות, אבל כיוון שבעלי חיים כמעט שאינם אוכלים את הצמח בשל העלים הגלדניים שלו, הוא יכול להרשות לעצמו לחכות בסבלנות עוד שנה.

בפינה אחרת בחצרי גדלה עצבונית גדולת-עלים (Ruscus hypoglossum), מין תרבותי דומה מאוד שהעלים שלו גדולים וכהים יותר. שתלתי אותו כדי שיהיה לי לשיעורי הדגמה, אך מזמן עייפתי מללמד את יסודות הבוטניקה, והוא עדיין גדל. אלו ואלו מפתחים פירות אדומים. האיבר הצמחי שעליו הם גדלים הוא כמובן גבעול, גבעול דמוי עלה במקרה של העצבונית. העלה התנוון והוא קשקש שנמצא על הגבעול שלקח ממנו את תפקידו המסורתי.

ואם נסכם, לעצבונית שלוש צורות של גבעולים: גבעול דמוי עלה, שאותו כבר הכרנו, גבעול מרכזי שממנו מסתעפים הגבעולים העגולים, וגבעול תת-קרקעי. ולמרות האיטיות בתגובות זה בהחלט לא צמח משעמם. הציפיות במטבח אינן גבוהות. העלים קשים, קוצניים ויבשושיים. ניתן לאכול את גבעולי הצמיחה הצעירים בדומה לאספרג. לעיתים יש לחפור באדמה כדי להוציא אותם, ולעיתים תישאר בהם מרירות שנקווה להפיג בבישול. המרירות לא נעימה ולא מסוכנת; היא יוצרת תחושת שובע ומדכאת את התיאבון. במצבים של מחסור או של שפע המצריך דיאטה אפשר להפיק גם מהמרירות תועלת. ואם היללתי את המרירות הרי שזרעים קלויים משמשים תחליף לקפה, ואולי הקפה משמש תחליף לזרעי עצבונית קלויים, כיוון שאין ספק שצמחי העצבונית היו כאן קודם.