הערידה משתייכת למשפחת הרקפתיים (Primulaceae). המשפחה נקראת אצלנו על שם הרקפת, ובלטינית על שם בכור אביב, צמח שהוא נדיר אצלנו ואני זכיתי לראות אותו בסיני כשהיה שלנו. הפרחים חפים מכל פוליטיקה, ממשיכים וגדלים במקומות המתאימים להם, ואנחנו בני האדם חולפים על פניהם מרוגשים.

למשפחה נציגים יפי פרחים. מלבד הרקפת שהיא אחד מצמחי הנוי החשובים ביותר והצמח הלאומי של ישראל, גם המרגנית תכולת העין נמנית עימה. המשפחה אינה מגובשת ביותר, וייתכן שלא נאמרה בה המילה האחרונה. מלבד הספרה חמש שחוזרת במניין האיברים קשה לראות מה מחבר את הרקפת לערידה. בחלק מהמקומות מציעים החוקרים להפריד את הערידה למשפחה בפני עצמה, משפחת הערידיתיים (Samolaceae), ולכלול במשפחה הזאת רק את הסוג ערידה, המכיל כתריסר מינים של צמחים שוחרי מים. אני בחרתי על דרך השמרנות, להשאיר אותו במשפחת הרקפתיים.

הערידה היא צמח של בתי גידול לחים, ואלו לרוב אוניברסליים. לפעמים קוראים לצמח כרוב המים (Water Cabbage), ולפעמים שושנת המים (Water Rose), אבל לדעתי זו הגזמה. גם השם כרוב מחמיא לצמח. העלים הצעירים מתפתחים בשושנת שמתוכה עולה עמוד התפרחת. עם ההיעלמות של בתי הגידול הלחים גם הצמח הפך לנדיר וזכה לקצת רומנטיקה שתיקשר לשמו.

רומנטיקה נוספת שאפשר לקשור לשמה של הערידה היא הבחירה שלה לפרוח בקיץ. במקומות יבשים מעדיפים רוב הצמחים לפרוח בעונת הגשמים או בסמוך אליה. הקצאת משאבים לפריחה בעונת הקיץ היא יקרה מאוד אך יש לה גם יתרונות, כיוון שהמאביקים פנויים יותר. דבורים, בעיקר דבורים סולידריות, מבקרות את פרחי הערידה, וכיוון שבעונה הזאת התחרות אינה קשה אין צורך להשקיע בפרחים גדולים ובולטים. אומנם הערידה גדלה על שפת הנחל, אולם קיץ זה קיץ ולא צריך סתם לבזבז מים.

נדמה שהכול בצמח הזה קונבנציונלי: העלים עגלגלים, צרים יותר בבסיסם, תמימי שוליים, והפרחים מחומשים, לבנים וקטנים, והוא משמש מזון לדגים ולעופות מים. כנראה על כן חוכמת החיים האבולוציונית שלו - לא מושך אש, וגם אם כן יש לו מספיק מים לכבות אותה. הערידה לא מתבלטת, והיא טעימה אבל לא במיוחד, הכול כדי להחזיק מעמד בבית הגידול הלח שהוא כה מבוקש.

העלים העסיסיים של הערידה נאכלים טריים או מבושלים. עדיף לאסוף עלים צעירים. לעיתים ניתן לחוש בטעמם מעט מרירות, על כן יש יתרון לבישול, אך כיוון שקיבלתי רק עלים מועטים מאחד מידידיי הגננים, הכנתי סלט מתובל בסוכר.