אומנם אין אצלנו יערות צפופים, ואין הרבה עצים, אבל יש מינים רבים יחסית של עצי בר. בארצות שבהן יש יערות ללא סוף, מאלו שאפשר ללכת בהם לאיבוד, יש לעיתים קרובות מין יחיד, המותאם ביותר, שמשתלט על כל היער ומרכיב אותו. אצלנו יש מינים נפוצים יותר ונפוצים פחות, וכמה מינים ששולחים מעט פרטים, לרוב כיוון שאנחנו בגבול התפוצה שלהם. כך גם הערער שהוא נדיר אצלנו, ונפוץ יותר אצל השכנים - במצרים, בירדן ובסוריה. ערער ארזי גדל בארץ במקום אחד, בחרמון, בהר שפנים, וגם עליו יש ויכוח אם הוא בתחומי ארץ ישראל. מין נוסף, ערער אדום (Juniperus pheonicea), גדל אצל שכנינו, בירדן ובסיני, וגם כאן הפוליטיקה של גבול התפוצה של הצמח רגישה מאוד.

המשפחה היא משפחת הברושיים (Cupressaceae). המשפחה שלחה נציגים חשובים לגינות הנוי שלנו, בעיקר את התאשור, הוא הברוש המצוי (Cupressus sempervirens), שגם עליו יש ויכוח שמתרכז בכמה פרטים שגדלים בר אם הם נבטו בעצמם ואז אפשר לכלול אותם בצמחיית ישראל, או שהם פליטי תרבות. בעבר היה העץ נפוץ יותר בגננות, ולאחרונה פחות מקובל לטעת אותו והוא היה לעץ שמסמל בתי קברות ומקומות עתיקים.

הסוג ערער מכיל כ-60 מינים שרובם נפוצים בחלקו הצפוני של כדור הארץ. המבנה של העלים, שהם מחודדים ודמויי קשקשים, מתאים אותם לתנאים של מחסור הן בשל יובש והן בשל שלג. הפרי של הערער הוא אצטרובל (בדומה לפרי של הברוש), אולם הקשקשים של האצטרובל נעשים עסיסיים בעת ההבשלה והאצטרובל מקבל מראה של פרי עסיסי צבעוני ובשרני ועל כן מופץ על ידי הציפורים. הערער הארזי הוא צמח דו-ביתי. יש עצי זכר ועצי נקבה בנפרד, וכל עץ הוא חד-מיני. יש צמחי זכר שבולטים בעיקר באבקה הרבה שהם מייצרים, כחלק מההתאמה שלהם להאבקה על ידי הרוח, ויש צמחי נקבה שמפתחים את האצטרובלים - תחילה פרחים קטנים שקולטים את האבקה מהרוח ואחר כך פירות עסיסיים.

ערער ראיתי אך לא טעמתי, המתכון הוא מהפולקלור. הפירות של הערער נאכלים, משמשים לתיבול בשר (כמובן בשר מרעה או ציד), וענפים עם עלים משמשים לתיבול גבינה ושמן זית. התוספת של הערער היא משנית, אם כי מעניינת, בבישול בשר. שמעתי גם מפלאחית אחת, שהיא שמה את הענפים בבקבוק של שמן זית ומשתמשת בעת הצורך.