שני מינים של פטל גדלים בר בארצנו, לבן הפרחים הוא פטל לביד (Rubus canescens) וורוד הפרחים הוא פטל קדוש (Rubus sanguineus). קדוש על שם השילוש הקדוש שאותו מסמלים שלושת העלעלים או שריד לאמונה שהסנה הבוער היה למעשה שיח פטל. המשפחה, משפחת הוורדיים (Rosaceae), משפחה עתירת פירות טובים למאכל: תפוחי עץ, אגסים, אפרסקים, שקדים, שזיפים, חבושים, והרשימה עוד ארוכה. היא גם שנתנה לאנושות את הוורדים, מה שקוראים שושנים, ודמו לעצמכם כמה זוגות חייבים את שלום הבית שלהם לפרחים המאדימים האלו. רוב המינים הם עצים אבל יש גם שיחים ועשבים, כמו תות השדה.

הפטל גדל על גדות נחלים, בית גידול מבוקש ועתיר בעלי חיים שמחפשים אוכל. נפגשנו בדרך עם מינים אחרים של צמחי מים (כמו הנענע למשל) שפיתחו שמנים אתריים וחומרים אחרים כדי להישמר מהאוכלים. הפטל הוא הרבה יותר אלים: קוצים, קוצים. שיח הפטל הוא סבך של קוצים, מאונקלים, הפוכים, מאלו שאם הם נתקעים, קשה מאוד לחלצם. שלא כמו במינים אחרים של צמחים שאצלם הקוץ הוא גלגול של עלה או של גבעול, הקוצים של הפטל הם למעשה בליטות של האפידרמיס, השכבה החיצונית של הגבעול. גם אצלנו סולחים על אלימות למטרות הגנה עצמית, והפטל דואג להגן גם על אחרים ולא רק על עצמו.

עיקר הגדילה של שיחי הפטל היא באמצעות רבייה וגטטיבית (אל-מינית), ענף שננעץ באדמה לחה מתחיל לפתח שורשים וניצנים, וכך פרט אחד שבעבר נבט על גדות הנחל מתפשט ומשתלט על שטחים נוספים. משוכות של פטל הנוצרות על פני הנחל מהוות בית גידול עשיר ומשמשות הגנה לא רק לעצמן, אלא גם לשפע של בעלי חיים שנחבאים בתוכן. ויש גם שימוש לטובה בקוצים: השם הערבי של הפטל הוא עולייק, מלשון עלוקות. הקוצים, בצורתם המאונקלת, שימשו את הרועים הנאמנים להוצאת עלוקות מגרונן של העיזים והכבשים. גם עלוקות וגם צמחים של פטל היו בשפע במקווי המים שאליהם בא הצאן לשתות (אתמול, לפני 50 שנה). הכיוון ההפוך של הקוצים אפשר ללכוד בעזרתם את התולעת הסוררת ולמשוך החוצה.

העלים של הפטל שעירים וזיפניים, מחולקים לשלוש או לחמש אונות. לפי הספר "רפואת תימן" של שלמה צפר, תה מעלים יבשים מומלץ לנשים הרות. עליהן לשתות ממנו כמה שבועות לפני הלידה, ואז ילדו ללא כאבים. התה עוזר גם במקרה של כאבי גרון: מגרגרים ויורקים. המשרה עוזר נגד דלקות עיניים.

הפרח מרובה אבקנים ומרובה עלי שחלה. כל עלה יוצר ענבה עסיסית (נפרדת), וכולן יחד יוצרות את המראה המקובץ של הפרי המאפיין את הפטל. הפרי משנה את צבעיו עם ההבשלה: ירוק בתחילה, אחר כך אדום וכשהוא בשל שחור. האדום עדיין חמצמץ, אבל השחור מתוק. בשל הסבך והקוצים, הפירות מופצים על ידי ציפורים. רק הן יכולות להגיע לפרי בלי להידקר. כדאי שנזכור את הכלל: כשאוספים את הפירות מעץ או משיח, לא לקטוף הכול, תמיד להשאיר משהו לציפורים. ומי שמה שהוא מוצא בחוץ לא משביע אותו, מוזמן לחווה שמתמחה בגידול פטל לקטיף עצמי. בחוות האלו מגדלים את הפטל בתנאים אופטימליים, ולרוב גם בוחרים זנים הגדלים בחו"ל, שלהם פירות גדולים יותר. יש כאלו בשדה יעקב, בגדרה, ברמת הגולן, ולאחרונה חלק מחוות הבודדים בדרום מזמינות לקטיף. זו חוויה של התחברות לטבע וליצר הלקטנות והגרגרנות. מתאימה לכולם.

אפשר לאכול את הפירות כמות שהם, אפשר לשלב בעוגות ובפשטידות, ואפשר להכין ריבות. המהדרים מקפיאים את הפרי ואז הופכים אותו למשקה באווירה טרופית. ליבי למיץ פטל, לא לארנב אלא למיץ שהיה תרכיז שממנו הכנו משקה אדום, מתוק, חביב על כל הילדים שהם עכשיו הורים ולא מרשים לילדים שלהם לשתות מיץ פטל, מאימתו של הסוכר. את התרכיז המוכן אפשר לשמור מחוץ למקרר.