פיגם מצוי משתייך למשפחת הפיגמיים (Rutaceae). המשפחה מצטיינת בצמחים בעלי בלוטות שמן ריחניות. הסוג המפורסם ביותר במשפחה הוא ההדר, שממנו נגזרו מינים רבים של פירות העולים על שולחננו - תפוזים, קלמנטינות, אשכוליות, פומליות, אתרוגים ולימונים, וכל זני הביניים הצצים חדשות לבקרים. ההדר היה אחד מאבות היסוד של החקלאות העברית, ואם לפני כמה שנים הייתה תקופת שפל בענף הרי שהיום נוטעים מחדש פרדסים. ההדר הובא לאזורנו כגידול חקלאי, ואף שהצליח כאן מאוד הוא אינו חלק מהצמחייה הטבעית של ישראל.

הפיגם, בניגוד להדר, היה כאן כנראה מימים ימימה, ועל כן הוא מותאם לסביבה הטבעית וגדל בר. הפיגם הוא שיח שממדיו משתנים בהתאם לתנאי הסביבה. גם הוא, כשאר בני המשפחה, מתהדר בריחו המיוחד. ריח השמן המיוחד מקורו בבלוטות שנמצאות על העלים ובפרחים. בגישה לפיגם, האוכלוסייה נחלקת באופן ברור לשני מחנות: אוהבי הריח של הפיגם, ואלו שאינם סובלים אותו. עם השנים חל מעבר של אנשים מקבוצה לקבוצה, אבל עקרון ההתפלגות והבלעדיות נשמר. הריח עז ומלווה את מי שממולל אותו לאורך זמן.

הפיגם נזכר במקורות: "שרשי המינתא והפיגם... שעקרן לשתלן" (עוקצין א, ב). הוא שימש בעבר כצמח תבלין ומרפא, למשל לטיפול במחלת האבעבועות הלבנות, אשר כונתה בפי אבותינו בשם ענבתא, מרחו דבש מעורב בפיגם (עבודה זרה כ"ח). שנים רבות שהוא מלווה כאן את האנשים, ועל כן מצאו שהוא צמח מרפא לשורה ארוכה מאוד של מחלות. ארוכה מכדי שאוכל למנות. הרמב"ם מזכיר אותו בכתביו לעיתים קרובות, ונראה שהיה אחד הצמחים שהרבה להשתמש בהם: "סדאב, קיימים מינים הרבה, למשל אחד מדברי, אחד הררי ואחד גני. הגני הוא שהספרדים קוראים בשם 'רוטה'. המדברי הוא 'אל-פיג'ן' או 'תאפסיא'. אומרים ש'אל-חזא' ו'אל-זופרא' מוצאם מן המינים ההם... ואם יהיה שם נפח (גזים), אז תחקן אותו בשמן שנתבשל בו רודא... והחמים והיבשים בשלישיתיהם, עשרים סמנים והם:.. רודה... התאנים היבשים, כשיאכלו עם האגוז ורודה קודם לקיחת סם המוות, יועיל, וישמרנו מהיזקו... ואם לא ימצא (תריאק לכל סמי המוות), יקח רודה מדברית... כי זה יעמוד במקום התריאק הגדול בנשיכת האפעה, ולכן ראוי להכינו".

מבחינת הצמח, מטרתו של הריח העז היא לדחות את אוכלי הצמחים, בעיקר את החרקים. לזחלי הפרפרים מנדיבולות חמדניות, אך הריח דוחה את רובם אם כי לא את כולם. הזחלים של זנב הסנונית, פרפר יפה תואר מהנאים שהתברכנו בהם, גדלים עליו, ניזונים מהעלים ומשתמשים בשמנים האתריים שהם מקור הריח להגנה. זחלי זנב הסנונית אוגרים את השמן האתרי בשתי בלוטות החבויות בעורפם קרוב לראש. אם מרגיזים אותם (מישהו שמתקרב או אנטומולוג שרוצה להדגים) הם שולפים זוג קרניים כתומות ומפחידים. בנוסף, כל הזחל עטור בצבעי אזהרה צעקניים.

השימוש העיקרי של הפיגם במטבח הוא לתבלין. אני אוהבת מאוד את התוספת של עלי הפיגם לזיתים. רבים המתכונים להחמצת זיתים, ולרובם אפשר להוסיף פיגם.