פיקוס השקמה, סתם שקמה, או ג'ומס כפי שקראנו לו בילדותנו, הוא עץ גדול ומרשים. בעבר היה נפוץ יותר, וכיום הגננים מחליפים אותו בעצים שעושים פחות לכלוך. מקומו בספר זה הוא בחסד ולא בזכות, שכן השקמה שבארץ אינה מייצרת זרעים, וכל עצי השקמה הגדלים כאן הם נטועים ולא צמחי בר. עוצמתם והשנים גרמו לי לשלב אותם בספר משל היו צמח בר.

הסוג פיקוס שייך למשפחת התותיים (Moraceae), משפחה שמתאפיינת בעצים גדולים. הפרי של הפיקוס, שטרם ההבשלה נקרא בעברית פגה, הוא למעשה תפרחת מרובת פרחים, חלקם נקביים בעלי שחלות ובעלי יכולת לייצר זרעים – וחלקם זכריים, עשירים באבקה ונכונים לתת. בניגוד למשפחת המורכבים, שהקרקפת שלהם פתוחה לקהל המאביקים, אצל הפיקוסים זה מועדון סגור. למיני הפיקוס השונים מינים ספציפיים של צרעות החיות איתם חיי שיתוף. הצרעות מורשות להיכנס לתוך הפגה הסגורה ולהטיל את הביצים שלהן בחלק מהפרחים הנקביים (קצרי עמוד עלי), שגם מספקים מזון לצעירים במחיר היכולת לייצר זרעים. בתמורה לכך מאביקות הצרעות את שאר הפרחים של השקמה (ארוכי עמוד עילי, שיתפתחו לזרעים). יש כאן עסקה מחייבת, שבה השקמה תלויה לחלוטין במאביק והמאביק תלוי לגמרי בצמח הפונדקאי. בשותפות כזאת יש סיכונים, כיוון שאובדנו של אחד השותפים יגרום להיעלמותו של האחר, אולם זו דרך מצוינת להבטיח נאמנות ומסירות.

מנגנונים חברתיים המחייבים נאמנות טוטאלית גוררים בעקבותיהם תמיד מסכת של רמאויות וניצולים. פיקוס בת שקמה מואבק באוגנדה, מקום מוצאו, על ידי צרעה מקומית, והוא אכן עושה זרעים. אולם בארץ ישראל גדלות בתוך הפגות של השקמים צרעות ממין אחר - סיקופגת השקמה (Sycophagasycomori). לצרעות האלה, שהן טפילות ונצלניות, יש צינור הטלה ארוך יותר מאשר לקודמות, וכשהן נכנסות לפי הפגה הן מטילות ביצים לא רק בפרחים קצרי עמוד העלי אלא גם בארוכי עמוד עלי, וכל הפרחים מפתחים צרעות ולא זרעים של שקמים. על כן, כל עצי השקמה שלנו נטועים על ידי בני אדם, ולא נוצרו מזרעים בדרך הטבע.

עץ השקמה גדל באזורנו מזה אלפי שנים; על פי מסורות, וגם על פי עדויות ארכיאולוגיות, מאריכים שהוא חי כאן לפחות 10,000 שנה. הוא גם נזכר במסכת שביעית פרק ג הלכה י"ד-ט"ו: "...שלוש בתולות הן: בתולת אדם, בתולת אדמה ובתולת שקמה". הכוונה היא לעץ שעדיין לא נכרתו ענפיו, והוא מתאים לשמש לבנייה. בעבר היו דיונים בין אלה שרצו להשתמש לבנייה בשקמה תוצרת הארץ ובין אלו שהעדיפו ארזים מהלבנון.

הפרי נראה עסיסי, אבל לעיתים קרובות הוא מלא בחרקים. המצב האידיאלי לאכילה הוא צמח שהבשיל ללא הפריה (פרטנוקרפי, בלשון הבוטנאים). כדי להשיג הבשלה כזאת עושים חריץ בפרי הירוק, מלאכה ששכר מועט בצידה, אולם היא נזכרת בתנ"ך. עמוס היה רועה ובולס שקמים; לדבריו, אם אספתם ובישלתם וכמה חרקים חדרו, הם בבחינת בטל בשישים ואינם משפיעים על הטעם.