שמרתי בגאווה תמונות של פעמונית קיפחת, סגולה, עם עמוד פריחה נישא, אבל לא חשבתי לטעום אותה. ואולי טוב שכך, שכן קשה לי לעקור צמחים בעולם שומר הטבע שלנו, בעיקר אם הם סגולי פרחים ואצילים למראה. ייתכן גם שמועד הפריחה, אז אנחנו מתוודעים לנוכחות של הצמח, הוא מאוחר מכדי לטעום שורשים. אחת השיטות היא לזהות את ראשוני הפורחים, ועל פי צורתם המדויקת של העלים למצוא שורשים שטרם פרחו ואוגרים בתוכם עמילן. המשפחה היא משפחת הפעמוניתיים (Campanulaceae). התפוצה של הפעמונית היא צפונית, אירופה, רוסיה, ואנחנו בדרום אזור התפוצה של המין. באזורים טרופיים וחמים יותר הפעמונית מעדיפה לטפס על ההרים.

אכן הפעמונית היא מהצמחים שמזמינים לעצור ולעמוד על ידם כשנפגשים איתם בשדה. התבוננות מקרוב תניב עניין, כיוון שמנגנון הפריחה של הפעמונית הוא לא שגרתי. האבקנים מבשילים ראשונים (עד כאן רגיל). הם מבשילים ומפזרים את האבקה עוד לפני שהפרח נפתח, ומתייבשים בעודם באיבם. האבקה מכסה את עמוד העלי, שהוא אומנם שעיר אבל עדיין אינו בשל לתהליך הנביטה של גרגירי האבקה עליו. המאביקים מבקרים אותו, אוספים אבקה, ועוברים לפרח אחר שהעלי שלו כבר בשל להפריה. אבל אל דאגה, גם משנבלו האבקנים הם לא סיימו את תפקידם. בסיס האבקנים מגן על הצופנים, שמפרישים צוף מתוק בתוספת לאבקנים, והכמות שלו היא במשורה, ועל כן יש לחסום את הכניסה או לפחות להציב שומרים שיעכבו את החמדנים בחרקים. הפעמונית הקיפחת פורחת כמה ימים, ואם היא לא זכתה לקבל אבקה מצמח שכן, עמוד העלי מסתלסל ומבצע הפריה עצמית באבקה שלו; רק לא להפסיד את הזכות לייצר פירות.

בספרד, בעיקר באזור ברצלונה אבל גם במקומות נוספים, אוכלים (אכלו?) עלים ושורשים של פעמונית, טריים בסלט. לא רק הפעמונית אלא מינים רבים של גיאופיטים טובים למאכל, למרות החריפות של העלים ולמרות העובדה שהפקעות או הבצלים דורשים כלי חפירה ונחישות כדי לזכות בהם. אצלנו המינים האלו נדירים יחסית, אולי מפני שבעבר אכלו אותם בכל פה ואולי מפני שהתנאים קשים. לכן, רוב המינים בעלי הבצל והפקעת הם מינים מוגנים בישראל. במקומות אחרים שבהם הצמחייה בשפע והאנשים דלילים, הכול אחרת.

באירופה נהגו לאכול את השורש והעלים של הפעמונית הקיפחת, ואפילו גידלו אותה לצורך מאכל. ההמלצה שלי היא לשלב אותה במרק. גילוי נאות: נכון לרגע זה עדיין לא ניסיתי.